הבלוג של השולט אור

לפני כמה ימים ראיתי את הסרט "סיפור הגמל הבוכה" ב"יס". סרט שריגש אותי מאוד.

הסרט מספר על רועים מונגולים שמגדלים עיזים וגמלים. הם מקובצים בשבטים, מתגוררים במדבר גובי במונגולייה וחיים בניתוק כמעט מוחלט מהציוויליזציה.

בסרט ראו את יחסי הגומלין שיש בין בני האדם ולחיות - יחסים של תלות הדדית ושל כבוד.

הרועים חיים באוהלי ענק שמעוטרים ברקמות יפהפיות. הגברים, הנשים והילדים עסוקים כולם בעבודה הקשה של הטיפול בחיות. החיות מתגוררות באזורים שתחומים בגדר, והטלאים מוכנסים בלילה אל האוהל כדי לישון בסביבה מחוממת (הילדים אחראיים על השמירה עליהם).

הסרט ליווה המלטה של בכר (גור גמלים). לאחר יומיים של צירים החליטה המשפחה בה התרכז הסרט להתחיל לסייע לנאקה בלידה. ראו שם איך הם שולפים את הבכר מגופה, מרגיעים אותה ושרים לה תוך כדי.

מיד לאחר ההמלטה הגור פנה אל אמו אולם היא דחתה אותו.

הסרט עקב אחרי שבוע בו הגור מתאמץ להתקרב אל אמו שנמלטת מפניו, מסרבת להניקו ואף נושכת אותו ובועטת בו. הרועים ניסו לשכנע אותה להניק את הבכר, הם אפילו קשרו פעם אחת את רגליה כדי למנוע ממנה לבעוט בו כשהוא התקרב - אולם ללא הועיל.

בצר להם הוחלט לשלוח את הבן הבכור - בן העשר, אל המרכז העירוני שממוקם מרחק של יום רכיבה על גמל ממתחם המגורים שלהם, כדי להביא כנר לביצוע טקס מיוחד.

בנם הקטן בן הארבע הודיע שגם הוא יוצא עם אחיו, והיה מדהים לראות באיזו שלווה קיבלו ההורים את ההחלטה ששני הבנים - שבישראל אסור היה להם לחצות לבד את הכביש -ירכבו על שני גמלים למרכז. זה היה מדהים בעיקר לאור העובדה שיום קודם עברה באזור סופת חול קשה שאילצה את כולם להסתתר. אבל חיי הרועים מאלצים התבגרות מהירה, וברגע שמישהו מכריז שהוא מסוגל לבצע עבודה מסויימת - מעניקים לו את הזכות לעשותה.

השניים רכבו למרכז להביא את הכנר. לא הבנתי בתחילה באיזה טקס מדובר. תיארתי לעצמי שהם יבקשו מהאלים המקומיים עזרה ולא ממש בניתי על הצלחה. הייתי בטוחה שגורלו של הבכר הקטן נחרץ למות.

הילדים הגיעו למרכז וכמו כל ילד הם רותקו שם לכמה דקות אל הסרטים המצויירים ששודרו בטלוויזיה. אולם מיד אחר כך הם פנו אל משפחה שהם הכירו ואלה ביקשו מהמורה למוזיקה שבבית הספר לעלות על האופנוע שלו ולנסוע למתחם הרועים.

לא דובר שם על שכר כספי. כולם ערבים שם לכולם. היה ברור שהטקס חשוב ושהמורה יסע יום שלם במדבר כדי לבוא ולסייע.

למחרת היום הגיעו הילדים ומיד אחריהם הכנר אל מתחם המשפחה. הבכר הקטן שכב על צדו מותש משבוע של רעב ואמו הייתה קשורה במרחק כמה מטרים ממנו.

לכבוד הטקס הרועים התלבשו במיטב בגדיהם וקשרו סרטים כחולים שתחמו את אזור הטקס (הם נוהגים לקשור את הסרטים הללו בכל פנייה אל הרוחות). האם נעמדה ליד הנאקה והתחילה לשיר לה, ואז הכנר הוציא את הכינור שלו (סוג של כינור ובו רק שני מייתרים).

היה מדהים לראות את הנאקה מקשיבה לשירה, אבל מדהים עוד יותר היה השינוי שהתחולל בה ברגע שהוא התחיל לנגן.

הוא ניגן דקות ארוכות ברכות וברוך, והיא התקרבה אליו יותר ויותר. המצלמה התמקדה בעיניה שהתחילו פתאום לזלוג דמעות. היא בכתה - ואני איתה, מהתרגשות למראה הדמעות הענקיות שזלגו מעיניה. הרועה האם ניגשה אליה וחיבקה אותה. באותו הרגע הרגשתי שהנאקה בוכה על הלידה הקשה שהייתה לה ומשחררת את הכאב שהיה עצור בה.

הרועים שיחררו אותה מהכבלים ולראשונה מאז ההמלטה היא ניגשה פתאום בהיסוס אל בנה הבכר ונישקה אותו. הפעייה המאושרת שלו הייתה מדהימה. הוא מיד התרומם על רגליו ופנה בהיסוס אל בין רגליה מבקש לינוק - ובפעם הראשונה מאז ההמלטה היא לא דחתה אותו.

הסרט "סיפור הגמל הבוכה" הוא סרט תעודה שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית סרט התעודה הטוב ביותר. בימאים: בימבסוראן דאווה (Byambasuren Davaa) ולואיג'י פאלוריני (Luigi Falorni), (גרמניה, איטליה, מונגוליה, 2004)