מתהום הנשייה עולות בפורום המילים שגרמו לי להכיר אותך לראשונה. מילים שריגשו אותי ביופיין. הזדהתי עם התחושות שהבאת בהן. כשולטת ראיתי לראשונה שולטת אחרת, שהאישה שבה זהרה מולי באור מסנוור של נשמה אוהבת.
התאהבתי בך מהפוסט הראשון שקראתי ומהרתי לדפדף בין דפי הפורומים השונים, ולחפש עוד מהיופי הזה שסחרר אותי.
כתבת את מילותייך לאחרים שסחררו, ריגשו, הכעיסו אותך ולעיתים הכאיבו לך, ואני קראתי ורציתי כל כך את קרבתך.
היום את איתי, ראויה כל כך לכל ההמתנה הארוכה ההיא. אני אוהבת אותך יחידה שלי, אוהבת את האישה שאת, אוהבת את האדם שאת. אוהבת להיות נאהבת על ידך, אוהבת את חברתך, את חכמתך, את רגישותך, אוהבת את המלאות שבך.
גם אם יעמדו לרשותי כל המילים שנכתבו אי פעם, הן לא יספיקו כדי לתאר את הגדולה שבאישיותך. הן לא יספיקו כדי לספר כמה רוך יש בך וכמה כוח. הן לא יספיקו כדי להביא את הריגושים, את שעות ההתמסרות ההדדית, את זעקות העונג ואת הקריאה "אני שלך", שפורצת ממך וממני ברגעי הקרבה שלנו. הן לא יספיקו כדי לספר על האמון, הבטחון והשקט הנפשי, שהיחד שלנו מעניק לשתינו.
אני אוהבת אותך אשתי, חיי, אוהבת אותך כפי שלא אהבתי מעולם. את ימי, את לילותיי, את חלומותיי, את העכשיו ואת העתיד שלי. איתך ולצדך אני רוצה לחיות את שארית חיי.
לפני 17 שנים. 18 בפברואר 2007 בשעה 20:30
