זהו סיפורם של גבי וגבריאלה. גבי בן הארבעים חי עם אהבה, גבריאלה חיה עם הזכרונות מתקופת מלחמת העולם השנייה, בה שימשה כקאפו. הזכרונות של גבי עוסקים בעיקר באביו שעזב את הבית בילדותו לטובת יחזקאל (שהופך בהמשך לדודה יחזקאל), ובאמו שנפטרה בבית החולים לחולי נפש.
גבריאלה בת השבעים+ וגבי מתאהבים. שניהם נשכבים על הדשא בחצר שמחברת בין הבניין שלו לשלה ומאזינים לקולות הזכרונות העולים מהאדמה.
גבי מכנה את הזקנה הבלונדינית הטבעית שלו "ליבשן". הוא מחזר אחריה ואחרי זכרונותיה, ומאמץ אותה כמאהבת שמככבת בפנטזיות שלו וכאם. גבריאלה מאמצת אותו כמאהב צעיר וכתחליף לילדים שנהרגו במחנה. היא קוראת לחתולים אותם היא מאכילה על שם אותם הילדים.
גבריאלה היא בעצם לסבית שמאוהבת מאז ומעולם בלילי שהייתה איתה במחנה. היום הן חברות שנפגשות פעם בשבוע. בלילות גבריאלה דוחפת שקי אשפה למקלטי הבניינים שמסביבה. מנסה להשתיק באמצעותם את הזכרונות.
אונקל אוטו היה מפקד המחנה בו היא חיה. אסור היה לו לגעת בה, היא הייתה יהודיה מלוכלכת עבורו, אבל הנאצי המאוהב בדיטריך היהודיה שלו אילץ אותה לרקוד מולו ערומה ולאונן. אם הוא לא אהב את המופע שלה הוא היה יורה בנשים במחנה ובילדים. בנוסף להיותה החשפנית הפרטית שלו, נאלצה גבריאלה לתפקד כקאפו. בתפקידה היא אילצה את הנשים לעבוד קשה מתמיד. היא הצליפה בהן, מלבה את שנאתן אליה. מי ששונא לא מת. הנשים של גבריאלה לא מתו תחת השגחתה.
הצמד הכואב הזה נפגש בחצר. גבי מטייל עם כלבותיו וגבריאלה מאכילה את החתולים. במפגש בין הגבר שחי עם אישה ששמה אהבה בבית שהייצריות רחקה ממנו ובין הלסבית רדופת השואה, נוצרת אינטראקציה עדינה ומלאת רגישות.
ציטוט מהספר:
... אני חיבקתי אותה, "את משו-משו ליבשן. בגלגול הקודם בטח היית פילוסוף." והיא צבטה אותי בלחי, "ואתה חת'כת מטומטם שמתפעל משטויות של זקנות. וגם שוביניסט למות עליך."
לפני שעלתה הביתה אמרה שהאכזריות, כמו האהבה או הקנאה, כמו כל האובססיות האנושיות, באה והולכת אצלה בגלים, משתלטת עליה כנגד רצונה. "ויש ימים כאלה, דומקופף, שכמעט ואיני מכירה את עצמי, שכאילו כל הרשע בעולם מתנקז בתוך הנשמה שלי. וגם בגוף. שככה אני, שפחה של האכזריות ההיא, מתעסקת כל החיים באנשים אומללים."...
... "אלזו, הצגות בשביל הפפגנו על המרפסת. מקל בגלגלים של המכונה ההיא. מקל קטן אמנם, ולא משמעותי מי יודע מה, אבל מקל. יותר טוב מכלום. איך שעמדתי בינו לבין הבנות שלי, אפילו כשהייתי מושפלת וצריכה להשתין על המגפיים שלו וללקק אותם עד שיבריקו כמו ראי, ככה היה גומר אצלי, הסוטה הזה. ועוד היה מאוהב בי עד האוזניים. נו, אולי הייתי רעה לפעמים, אבל נתתי חיים, נתתי חיים למי שהצליחה להבין את משחקי האכזריות שלי."
יוסי וקסמן כתב את הספר העדין והקשה הזה שלוקח את קוראיו אל הבדידות ואל התקווה. הספר זכה בפרס אקו"ם לרומן בעילום שם.
ליבשן, מאת: יוסי וקסמן,בהוצאת פרוזה. 255 עמודים.
לפני 17 שנים. 17 בפברואר 2007 בשעה 22:53
