הבלוג של השולט אור

זה עומד להיות פוסט שונה - החשוף ביותר שכתבתי מימיי. יהיו שיוכלו לקבל את הדברים ויהיו כאלה שיחשבו שמדובר בפוסט הזוי. אבל יש לי צורך לשתף ביום שהתחיל כאחד הקשים בחיי והסתיים בניצחון גדול.

חלקכם יודעים על פיצול האישיות שלי. בזמנו לא סיפרתי כמה אנחנו, האמת, המספר השתנה מאז, זה פחות משמעותי. הסברתי אז שזה קצת מזכיר דירה גדולה שיש בה כמה שותפים, שכולם מחוייבים בה לטובת הכלל ושהמעמד שלי בה הוא של ראשונה בין שווים.

פיצול נוצר כתוצאה מטראומה. בגיל שנתיים וחצי מול אלימות קשה שחוויתי נוצרו שניים - תום, שתפקידה היה ללמוד להלחם כדי להגן עלינו ורוני, שחטף את המכות במקומי עד גיל שש.

בגיל שש התחיל האונס שלי, לא יכולתי להתמודד עם זה. תום הייתה הראשונה שנאנסה, גם היא לא יכלה לעמוד בזה. נוצרה אורלי, הילדה בינינו שנאנסה עד שהיא הגיעה לגיל תשע ושבעה חודשים. משם גם היא כבר לא יכלה והיה מי שתפס את מקומה.

הטריק בפיצול הוא שהוא מניח לאישיות הבסיסית - אני, לעבור את הטראומות בלי להיות שם. אחרים מבפנים עוברים את הטראומות והאישיות הבסיסית בדרך כלל אפילו לא זוכרת אותן. הקייץ' נמצא במקום בו מתחילים לעבוד על שילוב. כדי להשתלב צריך להיזכר לא רק בתמונות אלא לנכס את התחושות שהיו אז ואת התפקידים שממלאים בהווה האחרים.

לא זכרתי את רוב הילדות שלי וגם כשנזכרתי אלו היו תמונות, את הרגשות והכאבים השארתי לאחרים. לא יכולתי להתמודד.

לפני שבוע, בעקבות טריגר שהיה נזכרתי בפעם הראשונה מאז האונס בתחושות. נתקפתי אימה. עבורי זה לא היה אונס מלפני 34 שנים, נאנסתי רגשית בעכשיו. היכולת להפריד בין עבר להווה נגזלה ממני על ידי הפחד. במקביל, אורלי, הילדה שנאנסה הודיעה שהיא סיימה את תפקידה והיא השתלבה בי.

התמוטטתי. הכאב היה טוטאלי וכמוהו הפחד. לא יכולתי לתפקד, לא יכולתי לחשוב, רק לבכות בבכי שמעולם לא יצא ממני בעבר. הרגשתי שאני מוכרעת על ידי הרגשות, חשבתי שעוד רגע פשוט אצא מדעתי.

אהובתי עמדה לצדי, ניחמה וחיבקה אותי, דיברה איתי ועשתה כמיטב יכולתה כדי לעזור לי לצאת משם. אבל הייתי שקועה עמוק בעבר ולא יכולתי להבדיל בינו ובין ההווה בשום צורה.

ביום שני הגעתי לפסיכולוגית שלי כשאני יודעת למה אני זקוקה. ביקשתי ממנה להכניס אותי בהיפנוזה לחדר שיעוצב כרצוני בתוכי. חדר אטום לקולות נכנסים או יוצאים. חדר בו אוכל להתמוטט בלי לחשוב על הגוד לוקינג שלי. עשינו את זה לפני 15 שנים כך שידענו שזה צעד דראסטי אבל בטוח.

היא הסכימה. סיכמנו שכל יומיים היא תקרא לי כדי לבדוק מה קורה איתי. סגרתי מאחוריי את הדלת ונאטמתי אל החוץ.

ניר, אחד מאיתנו הוא שלקח לידיו את המושכות. הוא עבד במקומי, שוחח עם לקוחות ועם חברים שלי, ואפילו הודיע למי שכתבו אליי, שיצאתי לחופשה ושאענה להם כשאחזור.

היום בפגישה עם הפסיכולוגית שלי יצאתי אליה. לא רציתי לחזור, התשישות והכאב היו חזקים ממני. הרגשתי שלא אוכל להתמודד עם מה שהדחקתי כל חיי. היא נאלצה לעבוד קשה כדי להצליח ליצור חיץ שמבדיל בין מה שהיה אז לבין ההווה. היא הזכירה לי את מה שחשוב לי בחיים, חזרה ואמרה שלא הייתי מקבלת את התחושות ההן אם לא הייתי מסוגלת להתמודד איתן והזכירה לי שאם אכנע - האנס שלי ינצח.

בהמון קושי יצאתי משם כדי לנסות לחזור אל החיים.

אחר הצהריים נסעתי עם אהובתי לבית האבות של אביה. היינו איתו כשעה ואז העלינו אותו לחדרו וירדנו לבית המרקחת לרכוש לו ציוד. סיכמנו שהיא תשלם ואני אעלה את הציוד אל החדר.

לקחתי את הציוד, ניגשתי אל הכניסה לבית האבות וקפאתי. מרק, האיש שאנס אותי שלא ראיתי ב-15 השנים האחרונות עמד מולי.

לא יכולתי לזוז. הרגשתי כאילו חטפתי בעיטת אימה ישר אל תוך הבטן. קפאתי לגמרי משותקת מפחד. הוא הסתכל עליי, חייך חיוך אדיש ונכנס למסיבת הריקודים שהתקיימה שם.

בליס שראתה אותי עומדת קפואה יצאה אליי.
"מה קרה?" היא שאלה.
"מרק פה." הצלחתי למלמל מנסה לא להתעלף מעוצמת ההלם שהרגשתי.
היא קראה לי אבל לא יכולתי לזוז. היא קראה לניר. אני לא יודעת כמה פעמים היא קראה לו עד שהוא הצליח להתגבר על ההלם שלי ולצאת. הם זזו לפינה שקטה ושוב יצאתי מתמוטטת בבכי. הסיוט הנורא ביותר שלי התגשם - מרק עמד מולי ואני קפאתי מפחד ולא רק אני, גם תום, שאת כל חייה הקדישה לקראת הרגע הזה בו היא תרצח את מי שאנס אותה ואותנו - קפאה. אותה תום שידעה להילחם למעני עשרות פעמים ולצאת תמיד מנצחת מכל קטטה שנכפתה עליה, לא יכלה לזוז הפעם.

בליס התקשרה מיד לפסיכולוגית שלי. אחרי שלא הצלחתי להוציא מילה מפי או לשמוע אותה בין התפרצויות הבכי שלי, היא אמרה שהיא תפגוש בנו בעוד שעה בקליניקה.

עדיין הציוד שרכשנו לאביה של בליס היה אצלנו והיה צריך להעלות אותו.

בליס קראה לניר. אחרי שהיא וידאה שרק הוא נמצא ושהוא בשליטה על ההלם של כולנו, הם עלו יחד לחדר. תום רצתה לקחת מהחדר סכין חד כדי לדקור את מרק ולגמור עניין, אבל ניר לא נתן לה. הוא ובליס ירדו יחד, ואז בכניסה היה מרק שוב. הוא יצא כנראה לעשן ובדיוק חזר פנימה.

אהובתי הסתכלה לו עמוק לעיניים
"חתיכת אפס, בן זונה, אנס" היא אמרה לו.
הוא ניסה לחמוק אל בית האבות, עובר במרחק של פחות מעשרים ס"מ מאיתנו. אבל אז ניר התפרץ.
"מניאק בן זונה, א נ ס!" הדהדה השאגה שלו בכניסה כשהוא ניסה להתנפל על מרק כדי להכות אותו. בליס אחזה בניר בכל כוחה כדי למנוע ממנו לתקוף את האנס ולהסתכן במעצר.

כל המבטים הופנו אל האנס, ובפעם הראשונה, בזכות אשתי ובזכות ניר, ראינו אותו חומק מבוייש ומפוחד מול המבטים של מי שהבינו באיזה חלאה מדובר.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיינו בה התעמתנו איתו ויצאנו מנצחים. פתאום זה היה להביט עליו מלמעלה. פתאום ראינו את הגמד עם הקרחת והקוקו מפחד ממי שהוא אנס במשך שנים. פתאום זה היה לנצח אותו.

בליס משכה את ניר משם אל המכונית. בדרך אל הפסיכולוגית הוא הסביר לה שהוא היה חייב להחזיר לנו את העוצמה אחרי הפחד שחווינו, והיא סיפרה לו איך מרק נראה פתאום קטן ועלוב כשהוא הבין שעוד אנשים יודעים בדיוק מי הוא ומה הוא.

אצל הפסיכולוגית שלי ארבעים דקות אחרי, יכולתי בפעם הראשונה השבוע ולראשונה בחיי להשתחרר מהפחד מפניו. ניצחתי אותו הערב. האפס שיודע לאנוס ילדות היה הלילה לא יותר מאפס מפוחד, שידע שהוא חייב לחמוק אחרת נרצח אותו במו ידינו.

אני יודעת שאחרי הערב לעולם לא אפחד ממנו, הוא זה שיפחד מעכשיו מהפעם הבאה בה ניפגש. הוא ראה היטב את חמת הזעם ואת הרצח שהיו לנו בעיניים, והוא יודע שאם נפגוש בו, הוא לא ימות אבל הוא ישלם ביוקר ובהרבה כאב.

הערב ניצחתי אותו, אני ואשתי לצדי, הלביאה שלי, הרוח שנושבת מתחת לכנפיי.