במהלך הימים הקשים כל כך שעברו עליי, אמרתי לאהובתי שאני יודעת שהתהליך הזה, שלעולם לא הייתי בוחרת לעבור מרצוני - יחזק אותי וישחרר אותי.
לפעמים בימים הללו, המילים שלי נשמעו לא משכנעות אפילו באוזניי.
אבל עמוק בפנים ידעתי שלא הייתי נזכרת בתחושות ולא משנה מה הטריגר, אם לא הייתי מסוגלת להתמודד איתן. לפעמים בימים הללו שכחתי את ההסבר הזה, זה פשוט כאב מדי, אבל ככל שההסבר הזה פשוט - הוא נכון.
אמרתי היום לפסיכולוגית שלי שעברתי את הגיהנום ובחזרה ושאני מכתירה את עצמי כמלכת הגיהנום אחרי שיכולתי לו. אמרתי לה שעברתי באש ושנותרתי חרוכה.
כמה שעות אחריי אני יודעת שאני חופשייה ממנו בפעם הראשונה בחיי. אני חופשייה מהאונס שליווה את כל חיי וחופשייה מהפחד מפני האנס. זה נגמר.
החופש הזה לא מלווה בשאגות שמחה או בריקודי נצחון. יש בו שקט, עייפות שבאה אחרי מסע קשה וידיעה שאם עברתי את מה שעברתי בשבוע האחרון, הוא כבר לא יוכל לנצח אותי לעולם שוב.
אשתי הייתה איתי לכל אורך הדרך. תומכת למרות הפחד שהיא הרגישה מול מה שעבר עליי, מחזקת, מאמינה בכוחי ומחבקת.
יש מצבים בהם רק רוצים להודות לבריאה על המתנות שהיא העניקה לחיינו. אני מודה לאלוהים היום על המסע הזה. אין לי דרך להסביר איך במין רצף מיסטי כמעט, נזכרתי בתחושות שהיו שם, התמוטטתי, התחזקתי ואז פגשתי את מי שאנס אותי כדי להשתחרר ממנו לתמיד. כל זה בטווח של שבוע אחד. אין לי הסבר לכך ש-15 שנים לא ראיתי את החלאה ההוא ואז נפגשתי איתו בדיוק בנקודת הזמן בה יכולתי להתמודד איתו עם כל הקשיים.
אין מקריות בעולם הזה. אני מאמינה שגם האירועים הכי תלושים שקורים בחיינו, קורים במטרה לגרום לנו לאיזה שהוא שיעור בעתיד.
באותה המידה אני מאמינה בכל לבי שאהובתי ואני נועדנו זו לזו. החיבור הזה בינינו עצום מדי ושונה מכל מה שהיה לנו בעבר. חיבור שמעניק לנו אין ספור שיעורים הדדיים ובתוכם תמיכה, אמון ואהבה אין סופית.
אהובתי, בלבי זכית לפני חמש וחצי שנים ואת לבך הענקת לי לפני שנתיים וחצי. היום הענקת לי בחזרה את חיי. לעולם לא הייתי יכולה לזכות בהם שוב בלעדייך.
תודה אשתי.
לפני 17 שנים. 22 במרץ 2007 בשעה 0:01
