אני קוראת את הארכיונים של הבלוגים שלך ושלי. את האהבה, את היחד, את הפרידות ואת השיבה זו אל זו, כל פעם מחדש. קוראת ומתגעגעת אלייך כל כך.
לפחות פעמיים ביום אני שולחת אלייך הודעה אחת קצרה "אני אוהבת אותך כל כך." תמיד מתווסף בסופה אחד מהכינויים שאני מכנה אותך, "אהובתי, חיים שלי, יפה שלי, פרח שלי, אשתי..." הייתי יכולה להוציא את מילון הכינויים המעודכן לשנת 2007, אבל הוא לא היה מקל לי על הגעגועים אלייך.
אתמול בלילה ישבתי לכתוב את פרק הסיום של מפקדת הבסיס. אחרי 20 שורות מחקתי הכול. כן אני מחורמנת, אבל לא את זה רציתי לכתוב אתמול. כל מה שראיתי מולי הוא הגוף שלך, הרוך שלו, הלובן, החום... יכולתי להרגיש בטעם שלך על השפתיים שלי... לא יכולתי לכתוב את מפקדת הבסיס מהמקום ההוא. התגעגעתי אלייך מדי.
הרעב אלייך הוא רעב קיומי. אלפי הזיונים שהיו לי בימי חיי לא הותירו בי שום זכרון של טעם, רק את מותירה בי את חותמך עם כל חיוך שלך, כל נשיקה, כל ליטוף, כל זעקה.
זה לא כאב של געגוע, זה פשוט לנשום אותך כשאת איתי וכשאת נוסעת. לא משנה כמה פעמים אומר לך שאת זורמת לי בדם, המילים לא מספיקות כדי להסביר את מה שיש בינינו.
אהבתי בחיי, אהבתי בטירוף, אהבתי כולי ומעולם לא אהבתי כך. אולי אם אומר שאיתך אני שלמה, לא כי את החצי השני שלי אלא כי איתך אני יכולה להיות אני - אולי אז הדברים יהיו יותר מובנים.
אני כותבת לך געגוע ורוצה לצעוק מאושר כי את שלי כמו שאני שלך. את חיי יפה שלי. אני לעולם לא רוצה להצטרך לנשום אוויר שאת לא חלק ממנו.
לפני 17 שנים. 2 באפריל 2007 בשעה 12:17
