כמה זמן עבר מאז האונס הקבוצתי והנורא ההוא? עשר, חמש עשרה שנים? עשרים?
הפרומו בערוץ 2 מבטיח את הסנסציות - "עקרו לה את הלב והיא התדרדרה לזנות".
אני זוכרת אותי עומדת בפתח בית המשפט מפגינה נגד ההחלטה אז לסגור את התיק. אני זוכרת את השופטת נירה לידסקי אומרת שאת הבת שלה לא היו אונסים, שאם את לא רוצה את לא נאנסת. הנשים והגברים שהיו בהפגנה קראו לפיטוריה של לידסקי וכתבו מכתבי עידוד ותמיכה לאותה הנאנסת, שניפצה את השתיקה והתלוננה על האונס שקרה בקיבוץ.
אף אחד לא יכול היה לומר לה שיום אחד זה יעבור. אונס אף פעם לא עובר. זה כמו פרונקל שחי לך בתוך הלב. לפעמים הוא מתכווץ לתקופת מה ולפעמים הוא גדל ומתחיל להזיל את המוגלה שבו לכל פינה בנשמה ובגוף. אבל הוא שם לנצח. אי אפשר לעקור אותו. מקסימום, אפשר ללמוד לחיות איתו.
אני אשת יחסי ציבור. הזעקה שלה היא זעקה לעזרה שעוברת ממש טוב בטלוויזיה. צופה אחד בבית ימחה דמעה, אחר יתחרמן מהסיפור שלה, אח"כ שניהם יזפזפו לאיזו קומדיה, להעביר את הטעם הרע והמעיק. הצעקה שלה תהדהד למשך 24 שעות של ראיונות עם מרכזי הסיוע אצל גבי גזית ואז תישכח.
כמעט כל מי שעוסקות בזנות נאנסו בשלב כזה או אחר של חייהן. מי שחיללו את גופה ממשיכה בחילול. הוא לא ראוי ליותר מזה. עדיף לחשוב שאיך שהוא היית אשמה במה שקרה ולהמשיך את האונס הזה ממקום של בחירה יומיומית, מאשר להבין שהיית חסרת אונים לחלוטין, שלא הייתה לך שום שליטה במה שקרה. ככה את יכולה להעניש את הגוף שלך על הבגידה שלו. יותר קל להעניש אותו מאשר לחבק אותו, לנחם אותו, לומר לו שהוא לא אשם בכלום. שאת לא אשמה.
הענשה עצמית היא הדרך השכיחה ביותר להתמודדות עם אונס. זו דרך נוראית אבל קלה יותר מהתמודדות עם חוסר האונים. ואנחנו מקוריות בדרכי ההענשה שלנו את עצמנו. שום דום/ית לא יכולים להתחרות ברמות ההענשה הללו. השמנה, אנורקסיות, זנות, סקס ללא הגנות, בדסמ, בוז עצמי, הכשלה עצמית בכל מה שנוגעים בו, חתכים והכאבה עצמית... הרשימה אין סופית.
ביום בו הנאנסת מצליחה להתמודד עם העובדה שהיא לא הייתה אשמה בכלום, היא מתחילה להבין את מה שהיא עשתה לגוף ולנפש שלה. ההבנה הזו בלתי נתפסת, בלתי אפשרית. ההבנה שלא רק שחוללת על ידי האנס שלך אלא שהמשכת לחלל אותך אחר כך בעצמך. יום אחד את מבינה שאת הפכת לאנס/לפוגעת שלך/בך וההבנה הזו בלתי נסבלת.
אין נאנסת שלא שמעה מהאנשים שהכי קרובים אליה את המשפט "די, עבר המון זמן, קחי את עצמך בידיים, החיים נמשכים". זה משפט נכון אבל תמים כל כך, בסך הכול, מי לא הייתה רוצה להצליח לשים את האונס מאחוריה ולהמשיך בחיים? רוב הנשים שנאנסו לא חיות את האונס שלהן ביומיום, אבל פתאום עולה טריגר, לפעמים משום מקום והכול צף, והכאב אותו הכאב המוכר שמרגיש כאילו זה קרה רק אתמול. במצב הזה של הטריגר, גם מי שהצליחה להמשיך בחייה ואפילו יצרה לעצמה חיים טובים, בית, קריירה, משפחה, חוזרת אל דפוסי ההרס המוכרים.
זר לא יבין.
הפרומו ההוא בטלוויזיה מקפיץ אותי בכל פעם שאני רואה אותו. אני זוכרת את עצמי בהפגנה ההיא, מסתכלת על בחורה מתולתלת שהייתה שם ושואלת את עצמי אם זו היא? בזמנו היא ניצחה. הוחלט לפתוח מחדש את התיק, הוא הגיע לבית המשפט והאנסים הורשעו. בגלל שדובר ב"ילדים טובים" ובקיבוצניקים, הם קיבלו עונשים מופחתים. היא כמובן התבקשה לעזוב עם משפחתה את הקיבוץ. מי רוצה מופקרת מסוגה כשכנה? ולא סתם מופקרת, מופקרת שפותחת את הפה ומכניסה את עם ישראל פנימה למנגנוני ההשתקה של הקיבוץ.
והיא הפכה לזונה.
כמו רבים מבני העם הזה, אשב ואצפה בשידור שיהיה בשני בלילה וארצה לחבק אותה.
אבל לפני שהיא תחבק את עצמה, שום חיבוק מבחוץ לא יעזור לנקות את הפרונקל. מקסימום הוא יצליח להעלות לרגע חיוך עייף על שפתיה בדרך להרס הבא.
לפני 17 שנים. 3 ביוני 2007 בשעה 11:42
