הבלוג של השולט אור

אנחנו נוסעות עם השיפוצניק של אהובתי לחנות ברחוב העלייה, בה מוכרים פאנלים. אני נוהגת, אהובתי לצדי והוא מאחור. הוא פטפטן ואוהב מאוד לספר על חייו ועל משפחתו. כשגילינו שהוא בן 59 הופתענו, הוא לא נראה בן יותר מ-45. שנים של עבודה פיזית שמרו עליו.

"פעם הייתי עושה צבע בשיער אבל האישה שלי לא מרשה לי לעשות יותר. דיברה עם הבנות שלי שידברו איתי שלא אעשה." הוא מספר.
"למה היא לא מרשה לך?" אני שואלת.
"למה אני לא הייתי נאמן." הוא מסביר בצניעות, "אני אוהב נשים יפות."
אני מעיפה מבט באישה שלצדי, קולטת את המבט שמשתקף מהעיניו במראה, ויודעת בדיוק למה הוא מספר את מה שהוא מספר. עוד אחד שנדלק עליה. למה שאהיה מופתעת?

"אשתך בישלה לך כל החיים, גידלה את הילדים שלך ואתה אומר שהיא יפה," אני אומרת, "למה לבגוד בה?"
"למה אי אפשר כל החיים ללבוש את אותו הבגד גם אם הוא יפה." הוא מסביר לנו, "אי אפשר לנסוע באותו האוטו ואי אפשר לאכול את אותו האוכל כל החיים." שתינו מתפקעות מצחוק.
"ואיך היא יודעת שאתה בוגד בה?" אני שואלת.
"היא מריחה, יעני בחיים לא תפסה אותי אבל תמיד יודעת." הוא מסביר ברצינות. "וכל הבנות שלי בצד שלה, רק הבן בצד שלי למה נתתי לו שוחד שיהיה איתי."

בדרך חזרה מהחנות הוא ממשיך לספר על משפחתו.
"את זוכרת את משפחת שניר מיפו?" הוא שואל אותי.
אני זוכרת היטב.
"מה איתם?"
"אז הבן הגדול, זה שהתאבד לפני שנתיים היה נשוי לבת שלי. היה בחור טוב, זה ההוא שהוריד את הטיל על חאג' כחיל."
"ההוא שהרג בטעות את הבן של כחיל?" אני שואלת.
"לא את הבן, את האח." הוא מבהיר. "היו לו 27 תיקים על רצח אבל לא הצליחו להוכיח."
"נשמע בחור טוב, אוהב אדם." אני צוחקת.
"היה טוב ועוד היו לו שבע תיקים על אנשים שנעלמו."
"אם אין גופה אין רצח." אני ממהרת לקחת את הצד הנכון בסיפור.
"ואללה נכון." הוא מאשר.

"ואיך הוא היה כחתן?" אני שואלת.
"היה בחור טוב. הביא את הבת שלי בחזרה לג'לג'וליה בשביל שהילדים לא יתחנכו בסמים, שיגדלו בני אדם."
"והוא היה סוחר הסמים הכי גדול ביפו." אני נזכרת.
"אבל היה בחור עם כבוד. התאבד בגלל שכחיל יצא עד מדינה והמשטרה לא ירדה ממנו. ברח למצריים והיה מסתנן לישראל בתחפושת בשביל לראות ת'ילדים שלו יעני, אבל בסוף לא יכל יותר."
באמת אני לא מבינה איך הכחיל הזה יצא עד מדינה, אני חושבת. כולה איבד אח בפיצוץ ההוא, אבל מכאן ועד להפוך לעד מדינה - המרחק גדול.

רגע לפני שאנחנו מחנות את הרכב, הוא מספר לנו שברחוב הקרוב הוא שיפץ בית לפני עשרים שנים.
"אני מכיר את כל הרחובות של תל אביב כמו את כף היד שלי." הוא מתגאה, "בכל רחוב או שעשיתי בית או שעשיתי בחורה."
אחרי משפט כזה נשאר לנו רק לטפס במעלה המדרגות מתנשפים עם חבילות פנאלים על הכתפיים.