בחיי שלא רציתי לכתוב עליה ועל התחושות שעלו בגללה, אבל עכשיו אחי התקשר למרות ששלחתי לו הודעה שמבקשת שנדבר רק בעוד כמה ימים ולמרות שאמא שלנו העבירה לו את אותו המסר ממני, ואני טיפה מתפוצצת מזעם כרגע.
אתמול הוא התחתן ולא הייתי שם. לפני חודש נפגשנו כדי לדבר על החתונה, על אבא שלו, על הרגשות שלי ושלו. בסופה של אותה הפגישה היה לי ברור שהוא עוד לא מסוגל להתמודד עם העובדה שאבא שלו אנס את אחותו, שלא אהיה בחתונה שלו ושעד שהיא תחלוף אדחיק את קיומה.
אהובתי הודיעה לי שבערב החתונה נבלה יחד ושהיא נחושה בדעתה לעשות הכול כדי שלא יכאב לי מדי.
הצלחתי להדחיק את העצב שלי בנוגע לחתונה ואפילו הצלחתי לראות את הבגדים ששניהם ילבשו בה ואת הטבעות בלי להרגיש יותר מדי כאב, אבל אתמול בדרך לאהובתי פשוט גיליתי שאני נוהגת ושהדמעות לא מפסיקות לזלוג. דמיינתי אותם נכנסים לאולם, דמיינתי את אחי מתחת לחופה ורציתי כל כך להיות שם איתו, לחבק אותו ולשמוח בשמחתו.
זה אחי הקטן, בן הזקונים, הילד שכל לילה הייתי קמה אליו כשהיה בוכה רעב או כשהיה צריך להחליף לו חיתול. אני זוכרת את עצמי מבלה איתו חצאי לילות כשאני שרה לו שירי ערש והוא בזרועותיי. לדעת שלא אהיה שם כי האבא שלו המזדיין והאנס יהיה - פשוט הכאיב מדי.
האהובה שלי חיבקה אותי בחיבוק הכי עוטף שקיים כשנכנסתי לביתה. "הוא אמר לאמא שלך אתמול שהוא מתחרט." היא הזכירה לי, "זה ניצחון אחד קטן ואחרון של המניאק שאנס אותך. אני בטוחה שברגע שאחיך יתמודד עם האונס שהיה הוא יעיף אותו מחייו. אחיך הוא אדם של שחור ולבן."
לא באמת האמנתי לדברים שהיא אמרה, אבל הייתי נחושה לא להניח למניאק שאנס אותי להרוס לי עוד ערב בחיי. יצאנו, עשינו המון סקס, נהנינו, והצלחתי להדחיק את החתונה לאורך רובו של הערב.
באחת בלילה כשחזרתי הביתה הציף אותי הרצון לקחת את האופנוע ולנסוע לשם כדי לראות אותם. בכל הכוח הזכרתי לעצמי שלראות את מרק פירושו הרס עצמי, פירושו שאתנפל עליו כדי לנסות לרצוח אותו, פירושו להרוס לי את החיים, לאהובתי, למשפחתי ואפילו את החתונה.
במקום זה התקשרתי לאמא שלי כדי לשמוע שהחתונה בדיוק הסתיימה ושהיא הייתה נהדרת.
במהלך 24 השעות שקדמו לחתונה שוחחתי עם אמי ועם אחי כדי לברך אותו וכדי לדחוק בה ליהנות ולא לחשוב על זה שאהיה שם או שלא אהיה. כשדיברתי עם אמא שלי ושמעתי כמה נפלאה הייתה החתונה הרגשתי גל של כאב שעובר בי. רציתי שהיא תהייה נפלאה עבורם, אבל רציתי שגם עבורי. רציתי להיום שם ולא יכולתי.
הבוקר אמא שלי התקשרה לספר לי שניפגש בערב למסעדה מפוארת עם קרובי המשפחה החדשים שלנו. התלבטתי כמה דקות ואז החלטתי שדי, הייתי מספיק "בסדר" כדי שכולם יהנו מהחתונה הזו ושאני לא מוכנה לשלם בעוד שנייה אחת של קושי בגללה.
התקשרתי אליה ואמרתי לה שלא אבוא לארוחה הערב. הסברתי לה שאני לא מסוגלת לשמוע את ההתרשמיות שלהם מהחתונה ואת הדיווחים, שניפגש כשהחתונה תשקע קצת. אני לא רוצה לשמוע עליה, מבחינתי אני מוחקת אותה כאילו היא מעולם לא התקיימה.
ביקשתי ממנה לומר לאחי שקיבלתי את ההודעה שלו ושאני מעדיפה שנדבר בעוד כמה ימים. אני לא מסוגלת לדבר איתו עכשיו. אני מבינה את הקשיים שלו, רוצה להגן עליו כמיטב יכולתי, אבל יש גם אותי וההחלטות שלו הכאיבו לי.
אהובתי דיברה איתי אתמול על קניית מתנה לאחי ולאשתו לחתונה. אמרתי לה שאני לא מתכוונת לקנות מתנה ושהיא מוזמנת אם היא מרגישה צורך בזה. אני לא מרגישה צורך לקנות מתנה למה שהכאיב לי כל כך וזה לא מנקמנות - זה פשוט כואב ואני לא רוצה לזה תזכורות.
על אף בקשתי אחי התקשר פעמיים. בפעם הראשונה עניתי לו בהודעת SMS שמבקשת שהוא לא יתקשר ושאחזור אליו בעוד כמה ימים. בפעם השנייה עניתי די בזעם. הרגשתי שהוא לא מכבד את בקשתי.
הוא אמר שהוא התקשר כדי לומר לי שהוא ואשתו אוהבים אותי ושהם רוצים להיפגש איתי ועם בליס לארוחת ערב בעוד כמה ימים כשאוכל. מצחיק, הגעתי לפסקה הזו והתחלתי לבכות פה. אני לא רוצה ממנו פיצויים שמרגישים לי מזוייפים וחסרי כל משמעות. אמרתי לו שנדבר על זה בעוד כמה ימים, שאני פשוט לא מסוגלת אבל שאני שמחה שהוא נהנה מהחתונה. הוא אמר שהיא הייתה נהדרת לו. שמחתי בשבילו אבל הרגשתי כזה כאב.
אני כועסת על הטלפון הזה שלו. רותחת עליו. מבחינתי הוא לא כיבד את הבקשה היחידה שהייתה לי בנוגע לחתונה הזו. בא לי פשוט להעיף לו את אגרוף חייו.
אני לא מסוגלת לשמוע יותר על החתונה הזו, אני פשוט רוצה שהיא תיעלם לי מהחיים. שהחודשים האחרונים שסבבו סביבה ימחקו. אני לא רוצה להרגיש את הכאב ואת המרירות שאני מרגישה בגללה. פשוט רוצה למחוק אותה מהרזומה שלי ולזכור רק את השעות הנפלאות בהן ביליתי עם אשתי בערב הזה.
לפני 17 שנים. 22 ביוני 2007 בשעה 19:19
