סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

לחיות ולמות באותה נשימה

שתי ידיים מונחות על הצוואר, לחיצה, שחרור, לחיצה שחרור.
הוא לעולם לא יגיד לי במילים, לא יהיו פה ביטויים של שייכות.
שתי ידיים מונחות על הצוואר, לחיצה... עוד לחיצה... כל משקל הגוף שלו עלי עכשיו... ואני מבינה, אין נשימה בלי אישור, אין קיום בלי....
לפני 15 שנים. 9 בנובמבר 2009 בשעה 12:18

לפעמים אני מרגישה שאתה נעלם לי, בין כל המילים המסובכות, בין כל הדמעות המיותרות, בין האנשים.

לפעמים אני מרגישה שאני נעלמת לך, בין כל הרצונות והדרישות, בין החיבוק לסטירה, בין הראש ללב.

לפעמים אני מרגישה

לפעמים אני

רק לפעמים


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י