אין כל רע באמת

אני זוכרת את עצמי מאז ומעולם חוששת מגברים.
בערך בגיל עשר או אחת עשרה, זכורה לי היסטריה קטנה בכל פעם שהייתי חולקת מדרכה עם אדם ממין זכר.
איך הגעתי לזה?
"פשוט אימרו לא". מכירים?
אפשר להגיד שהתמכרתי לתוכנית הזו.
אפילו לכם, שמבינים ולא שופטים, אני קצת מתביישת להודות בכך, שלמרות שהראו שם דברים מזעזעים (איך אסור למבוגרים לגעת בילדים...-למען השם מי נותן לילדים לראות דבר כזה!),
הזעזוע שלי לווה בתחושת ריגוש.
כמו גם בכל אותן סצנות אלימות של אונס נשים והתעללות בסרטים וסדרות מתח.
פחד מצד אחד, ומשיכה למקום של חוסר האונים מצד שני.
הייתי, עד לא מזמן, בטוחה שאני חולה.סוטה. מוזרה כזו. והפחד התגבר בהרבה.
כי לעמוד על קצה של צוק כשכל מה שאתה רוצה זה לקפוץ- זה הרבה יותר מפחיד מסתם לעמוד על קצה של צוק ולהתרשם מהנוף...

ואז הגעתי לכאן. ואז אותה פגישה עיוורת וכואבת ומשחררת.
ואתם. והבלוג הזה. והמילים האלו שמיתקתקות לי מבין האצבעות.
זו אני.
וזה בסדר.

לאט לאט אני מבינה כמה שגוי זה להסתיר מפני עצמך את התשוקות שלך.
ואני גם מגלה בליבי חמלה גדולה על כל אלו שהתשוקות שלהם קשות יותר- והרבה פחות מקובלות חברתית משלנו... (ולפני שאתם קופצים- לא. אני לא חושבת שזה לגיטימי.אני לא חושבת שצריך לשחרר את כל האנסים, פדופילים ושאר עבריני מין כל שלל גווניהם. אבל צריך להשקיע יותר משאבים בעזרה לאנשים האלו. אני יודעת שהם הורסים את חיים שלמים של אנשים ונשים, אבל בשביל למנוע-
צריך לפנות לאנשים האלו ממקום של סיוע ולא מתוך פחד).

ופתאום גם חבורה של רוסים שיכורים, גם ערסים באמצע הלילה וגם סתם גברים כוחניים
מגלים לי את פניהם האמיתיות. האנושיות. העדינות.
הפחד נעלם.

אוהבת,
מקווה שלא הזדעזעתם מכל עניין העזרה לעבריני מין.
אם כן- שימו את עצמכם בעולם שבו התשוקות שלכם הן אסורות על פי חוק, ונראה איך זה זורם לכם...
זה היה הכלא המחשבתי שלי. שם הייתי ומשם יצאתי.


free at last!

לילי