"אני רוצה אותך", אמרתי לה אחרי יום ארוך ביחד.
למען הגילוי הנאות, לא אמרתי לה את זה בפניה, אלא אחרי שנסעתי ממנה.
היא שלחה לי ווטסאפ כמה דקות אחרי שיצאתי. אבל אני, שלא קורא בזמן נהיגה, הגבתי בשיחה טלפונית. "מה כתבת" שאלתי.
"שלחתי בכתב" ענתה
"אני נוהג, מה כתבת"
"היה יום נהדר, תודה".
שתקתי ואז אמרתי מה שמזמן לא אמרתי לאישה "אני רוצה אותך" אמרתי.
"אני יודעת" ענתה "אבל אתה יודע את המחסומים שלי"
יום שלם והרבה שיחות אחרי, אני יודע ומבין את המחסומים שלה
ובכל זאת אני לא יכול להתכחש לאמת שצועקת בי:
אני רוצה אותה
ומה שמעצבן אותי זה, שאני מרגיש ויודע, שהיא גם רוצה אותי, אבל, נלחמת בזה בגלל "המחסומים"
ואני שמבין את המחסום העיקרי שלה, ולא יכול לפתוח או להזיז אותו - אוותר.
יש לי את הכוח לזה
אבל, יחסרו לי השיחות, הצחוקים, העוקצנות שלה. תחסר לי הקלות בה היא פתחה בי את ברז הסיפורים הבלתי נגמרים, השירים ששנינו אוהבים, האופל הזה שמציץ מבין עיניה...
אבל, כנראה שאוותר...
ואולי הפעם לא?
ימים יגידו
