כבר לא כל כך חדש.....אבל עדיין מעניין

וככה נשמע/נקרא מענה כשנחה עלי רוח הטיזינג..

"תודה ש... שלי על המחמאות..

זה שאני מוכשרת אני יודעת מזה זמן מה,
(איזה 49 שנים פחות או יותר, אך מי סופר..)
אני מציירת, מפסלת, שרה מבשלת, אופה ותופרת תחפושות מעולה.
יש לי כישרון גם בחברות, אני חברה טובה, (המצאתי עוד איזה כישרון).
פה ושם האשימו אותי שאני דיפלומטית, (בנינו, מה רע ?)
צריך כישרון להיות דיפלומט, והנה מצאתי עוד כישרון חבוי...
האמת, שעד לפני כמה שנים, לא ממש האמנתי ביכולות שלי,
ידעתי שאני מוכשרת, אך הייתי חסרת ביטחון.
אך מאז שלמדתי לאהוב את עצמי באמת, למדתי להכיר בערך האמיתי שלי,
והוא גדול, בעצם לא סתם גדול, ענקקקק , (נישבעת שלא הפכתי למגלומנית)
ואני יכולה להשען אחורה מפוייסת ולאמר לעצמי בסיפוק גדול,
(לטפוח לי על השכם זה קצת קשה..)
וואללה,
שווה זאתי..... והאיש שידע לקבל אותך בדיוק, אבל בדיוק
כמו שאת, יהיה מאושר.
אהה ניזכרתי,
הכתיבה אינה החלק החזק שלי , אבל יש מישהו שמאד מתעקש
שאני כן, אז נו, מה זה עוד כישרון אחד בין כל אלה שקיימים כבר...התרגלתי".

הוא מרים ידיים, ניכנע...

הנסיבות הובילו אותו לכאן, אז, לפני כמה שנים.
במרדף שבדיעבד הסתבר כמירדף אחרי התרנגולת שמטילה ביציי זהב.
עם הזמן, באה ההשלמה שמזו התרנגולת לא תצמח הישועה,
מקרה חסר תקנה, אדמה עקרה.
כאן הכרתי אותו אני.
אינני חושבת שיש מי שמכיר אותו כמוני,
איש מדהים, חכם, מלא כרימון, כריזמתי, מלח הארץ....
האחד שלי, שמתאים בדיוק כמו כפפה לכף ידי.
קצת "משוגע", תזזיתי, עוטף, מלטף,
נידמה שהמושג "לשאת אישה על כפיים" הומצא במיוחד בשבילו.
פעם ראשונה לא רק ידעתי שקיים מושג כזה, גם הבנתי בדיוק את משמעותו.
התואר "מלכה", יושם הלכה למעשה, במובן הכי חיובי של המילה,
והוא, הוא זכה בתואר "המלך" שלי.

ימים קשים עוברים על הממלכה שלנו..
וכאילו שלא די, עכשיו ניחתה הבשורה שהוא חלה במחלה, שאינני אוהבת לנקוב בשמה.
והוא המעצבן (שמעת, אתה מעצבן..) מחליט להרים ידיים,
לזרוק הכל, רק דבר אחד הוא שוכח...
אני ל ע ו ל ם לא אוותר...ולא אתן לו לוותר !!!!

וזה אליך, אני יודעת שאתה קורא זאת.
עכשיו זו המלחמה על החיים, המלחמה על חייך...
ומי כמוך, למוד ושבע קרבות לא שלך שצלחת בשלום,
תוותר עכשיו?? תרים ידיים??
כשיש כל כך הרבה מה להפסיד??


אוהבת אותך עד....לעד

היי,
תעצרו את הרכבת, אנחנו רוצים לרדת...
אבל ישנה רק בעיה אחת..
ניראה שהיא איבדה את הבלמים, וזה ממש כבר לא משחק ילדים !
זה עניין של חיים !

מספיק ודי !

[i]

מאמינה גדולה (בהוא שיושב למעלה) אני ממש לא,
אך יש בי אמונה בדברים אחרים..
אני חושבת, או בעצם יודעת שבלעדי האמונה והאופטימיות הייתי הולכת לאיבוד.

מהיא אמונה?
לפי האינציקלופדיה "...אמונה היא קביעת עמדה ביחס לנושא כלשהו באופן סובייקטיבי,
ולא אך ורק על סמך עובדות אובייקטיביות. פרושן של עובדות אובייקטיביות הוא
שהן מבוססות על חוויה ישירה של המציאות - דרך החושים והשפה או דרך תחושות (כאב, עצבות, אהבה וכו').
אמונה סובייקטיבית מערבת היסקים שאינם נגזרים ישירות מההתנסות,
אלא מהשלכה של עולמו הפנימי (הגיון, רגש, אינטואיציה וכו') של האדם על המציאות.
במובן הרחב ניתן להגדיר אמונה כוודאות לגבי דבר מה אשר ניתן להטיל בו ספק..."

ועל שום מה כל ההסבר הארוך כאן?
האיש שלי, עומד עכשיו להעלות את "המחזה" של חייו,
הוא יוצא לדרך לא מוכרת, מפחידה, דרך שלא הוא בחר, אלא זו שזימן לו הגורל.
זה לא הולך להיות פשוט כלל וכלל,
וכמו שאני מכירה אותו, הוא פייטר רציני שלא מוותר עד שמצליח לו, ובצורה הטובה ביותר.

לי, אין הרבה מה לעשות, חוץ מלהיות שם איתו ובשבילו.
לתמוך, ללטף, לחבק ולעטוף.
התפקיד שלי, להשאר חזקה קודם כל בשבילו...
מה שעוזר לי זו האמונה (שהוזכרה למעלה), האמונה שיהיה טוב....והאופטימיות.
כי....פשוט ככה זה!!

ניראה היה, שדברים שבים למסלולם,
אבל, (מי המציא אותו בכלל את האבל הזה..)
תמיד יש משהו שחייב לגרום לגוונים היפים, העזים, הפסטורלים בציור שלי להעכיר..
חזית אחת בה ניטשו קרבות קשים, נירגעה, והשקט שב לשרור,
והנה ממקום לא צפוי, (או שמא צפוי אבל מודחק) נפתחת חזית חדשה..

אומרים שגוף ונפש שזורים זה בזה,
אני, מאמינה גדולה, שכשאין מרגוע לנפש גם לגוף אין.
כשהנפש מיוסרת, הגוף כואב, ולא כאבי רפאים, כאלה אמיתיים מוחשיים..
ושההוא למעלה יעזור לי, (ולא שאני מאמינה גדולה בו..)
אבל גם מחלות קשות יכולות להגרם ע"י מצב נפשי ( אכנה אותו כאן), שביר.. זה פתח לצרות.
והנה, את אשר יגור (הוא, לא אני..) בא..
המצב, עדיין לא חד משמעי, בכל אופן מבחנתי עד שלא יערך ברור מקיף..
אני שומרת על אופטימיות כן, גם בשבילו,
ויודעת שהכל הפיך, וניתן לתיקון !!

ימים טובים שיבואו על כולנו,
ובנימה אופטימית זו...ועם חיוך גדוללללל

אחרי ימים סוערים,
אחרי שמים שחורים, קודרים...
מפציעה לה השמש מבעד לעננים..
שולחת קרניים קטנות, חמימות, מלטפות, נעימות...
איתן, מתפזרים להם כל הפחדים, החששות...

בסבלנות אין קץ,
בהחלה אין סופית,
אך בעיקר, בעיקר באהבה ענקיתתתתתתת !

ברוך שובך איש אהוב שלי ויקר
מארצות הנכר, הכל כך קר ומנוכר...

כל שנותר לי לאחל לך,לנו..
בריאות ואושר (ולא היה מזיק גם מעט כושר)

אוהבת אותך עד סוף העולם ובחזרה

מה שבטוח,
יום יבוא, ואפרסם את סיפור חייו.
יושבת עכשיו על עריכת הטויטה,
מלאכה בכלל לא קלה,
דבריו נאמרו בעירבוביה גדולה,
עבר, מתערבב עם הווה..ושוב עבר, ושוב הווה,
ינקות, נעורים, ילדות, ושוב ינקות, צבא..נעורים...
קיבלתי סחרחורת...
המילים קצרות, חתוכות.... נשימות עמוקות שלו,
סערת רגשות קשה...
הפסקות נשימה שלי...היד כואבת,
...אני כותבת וכותבת וכותבת
אינני זוכרת מתי כתבתי ככה לאחרונה.

עכשיו הפסקה...עיבוד החומר.

בתחילה הכחשה,
התת מודע מסרב להבין, לבסוף.. הוא מבין,
אכן מודע שקיימת בעיה, אפילו חמורה...
והוא כבר לא בתת..
ועם זאת, הכל כאן כל כך שקט ורגוע, השלמה...
אז יאללה לעבודה !

יום ניפלא לכולם,
עם חיוך הכי גדול, הכי חם...

משהו קטן/גדול שקיבלתי במייל,

סיפור קצרצר של לייב טולסטוי

יום אחד חוואי אחד קבל הצעה נדיבה.
תמורת אלף רובל הוא יכול היה לקנות את כל האדמה שהוא יכול לחצות ביום אחד שלם.
היה תנאי אחד לעסקה: הוא חייב לחזור לנקודת ההתחלה בסוף היום, עם רדת החמה.
מוקדם בבקר המחרת, עם הנץ החמה, הוא החל לצעוד בקצב מהיר.
בצוהרי היום הוא כבר היה עייף מאד, אך הוא המשיך לצעוד, מקיף יותר ויותר שטח.
מאוחר אחר הצהריים הוא הבין שחמדנותו לקחה אותו רחוק מידי מקו ההתחלה.
הוא החיש את הקצב וכשהשמש החלה לשקוע, הוא החל לרוץ,
מבין שהוא לא יצליח לשוב עד השקיעה וכי ההזדמנות להיות בעל קרקעות רבות, תאבד.
כשהשמש החלה לשקוע מעבר לקו האופק, הוא הגיע כמטווחי ראייה מקו הסיום.
בלב פועם בחוזקה, בריאות מחפשות אויר בקדחתנות,
הוא גייס את כוחותיו האחרונים ודידה מעבר לקו הסיום בדיוק לפני שהשמש נעלמה.
אז הוא התמוטט, זרזיף דם דק ניגר מזוויות פיו ותוך דקות הוא נפח את נשמתו.

משרתו הנאמן חפר אז את קברו.
הקבר לא היה הרבה מעבר למטר ושמונים - אורכו, ותשעים סנטימטר - רוחבו.
הכותרת שבחר לב טולסטוי לספרו הייתה: "לכמה שטח אדמה אדם זקוק?"


אמר מי שאמר....
כשאתה הולך לעולמך, כל חייך המתוארים על המצבה מסתכמים למקף הקטן שבין השנים.
(2004-1920) בסוף, אלה חייך - המקף.


אז תחיו את החיים עכשיו ותיהנו מכל רגע שיש לכם לחיות...

אהמממ.....בגידה
מילה קשה, מאד קשה...
לפי הפירוש ...
"ביחסים שבהם מתקיים אמון בין בני אדם,
בגידה פירושה מעילה באמון זה,
כלומר עשיית מעשה הנוגד את האמון שניתן בעושהו.
המעילה באמון עשויה להיות הפרה של סעיף מפורש בחוזה שבין הצדדים… "

איזה חוזה, איזה נעליים...

אני מנסה להבין את הדברים ולהכניסם לפרופורציה,
לפרופורציה שלי.

ישנו דבר מאד מהותי ועקרוני,
ישנה נטיה לאנשים, להסתכל אך ורק על הצד שלהם,
וזה כולל את כל תחומי החיים, מעין סוג של אנוכיות,
בעצם, לא מעין סוג של.... אלא אנוכיות לשמה!

אוליבשונה מאחרים, אני מסתכלת על חברות, כחברות נטו.
אינני מחפשת תועלת בחברות, אינני יוצאת מנקודת התחלה
של מה יצא לי מחברות זו או אחרת, וגם אינני חותמת על חוזים.
אני מתחברת אל האדם שנימצא שם !
מאד פשוט,

יש שיגידו דיפלומטית, האם זה רע להיות דיפלומט?
כבוד גדול להיות שייך לסגל הדיפלומטי !
יש שיגידו שוקלת מילים, מתנסחת בזהירות,
כן, נכון, ואני שואלת מה לא טוב בזה?
הרי חיים ומוות ביד הלשון ואת זה כל בר דעת יודע !
מילה שנאמרה אינך אדון עליה יותר, מילים בכוחן "להרוג".
לכן, חייב אדם לשקול מילים ולא משנה כמה כעס ותיסכול נימצאים בתוכו.

ואם בבגידה עסקתי, ראוי לו לאדם להיטיב להכיר את מי שעומד מולו,
וכשאומרת להכיר, כוונתי להכיר את דרך התנהלותו, עקרונותיו,
להבין שגם למי שעומד מולו, ישנם עקרונות, קווים שמנחים את
דרכו , ומתוך אותה היכרות, להשכיל ולהבין למה הוא פועל בדרך מסויימת.
בגידה שלי בעקרונותי, בדרך שאני מאמינה בה,
בעצם מבטלת את מה ומי שאני, וחמורה הרבה יותר.

אני דוחה מכל וכל, ניסיונות של סחטנות , הפעלת לחץ מכל סוג,
העמדת אולטימאטום בחברות, רק בגלל שזה לא תואם בדיוק
את הרצונות של אותו אדם.
כמו שלעולם לא אבגוד בחברות,
לעולם כפול שתיים, לא אבגוד בעקרונותי !!
אינני שוכחת דברים, במיוחד של היקרים לי,
אינני נוקטת עמדה כזו או אחרת כשמדובר בחברות !
אני עושה הפרדות, וזו נקודה מאד חשובה...
אם יש מי שלא יודע לקבל זאת, הבעיה היא שלו, ושלו בלבד!
וחמור יותר, חוסר כבוד בסיסי כלפיי, ולמה שאני מאמינה בו !

אינני מתעקשת על דבר ספציפי, או חברות מסויימת,
אלא על השקפה ודרך חיים שלי .
אינני, yes woman, של אף אחד !
בשורה הסופית, אני זו שצריכה לחיות בשלום עם החלטותי,
ככה בוחרת, ככה בחרתי כל חיי,
ואם טעיתי, זו בעיה שלי בלבד ועלי חלה החובה להתמודד!

והנה, קריצה קטנה על דיפלומטיה...

[b]

בעיקר עצוב הצורך לוותר,
להקרע בין שניים, ובמקרה זה, בין שתיים.
ואני בכלל מהאו"ם...
מכבדת כל צד,
מה לי ולאג'נדות?
מה לי ולמילחמות?
לא מתערבבת,
שומעת צד אחד, שומעת צד שני,
לפעמים גם צד שלישי...
לעיתים מביעה דיעה...

אוףףףף, שיהיו כבר שקט ושלווה !!

לבינתיים,
מכבדת, ואוהבת מאד ואוהב תמיד.
ומאחלת את כל הטוב שבעולם . }}{{