מכורה לכאב:)

אם יום אחד תנסה להיות אני
תבין למה אני מפחדת מעצמי
האדישות גברה עליי מזמן
לא מסוגלת להכיל עוד קרבה שתפגע
ואני הולכת בודדה מרצון ואבודה ללא ברירה....

The day I stop loving you will be the day the world stops turning
The day I stop loving you will be the end of time
But the saddest day I’ll ever see
Is the day you stop loving me

The day I stop needing you will be the day that I stop breathing
The day I stop needing you the sun won’t shine
But the darkest day there’ll ever be
Is the day you stop needing me

There’ll never come a time when I’ll ever change my mind
Can’t imagine a life without your love
You’re forever in my soul
I’m never letting go
I will always be by your side

The day I stop wanting you will be the day my heart stops beating
The day I stop wanting you the stars won’t shine
But the saddest day there’ll ever be
Is the day you stop wanting me

Can’t imagine a life without your love
You’re forever in my soul
I’m never letting go
I will always be by your side
No, I’ll never, never, never, no, never say goodbye

לפעמים אני חושבת איזה כיף זה יכול להיות להרגיש רגשות כאלה למישהו:)
אבל כל פעם מחדש אני מתאכזבת וחושבת שאולי זה לא קיים בכלל....

לקום מוקדם בבוקר
לחוש איך הריקנות מתפשטת בי
לספור את השעות הארוכות
עד שירד שוב הלילה
לצייר שקיעה
להביט בטפטוף הגשם על ההר
להרגיש רע
להרגיש מיותרת....

נשמתה בתוך החושך קבורה
לחום שחסר לה כל כך זקוקה
הרגליים כבר עייפו מלרוץ לשום מקום
הלב מחסיר פעימות פתאום
הידיים כבר רועדות מלכתוב שירי בכי מר
הלב נמס מהכאב הקר
קולה נחלש, מזעקות נגמר
הזמן מתקתק מהר כמו דימעותיה
ורק היא תקועה בין שאר אכזבותיה...

מתוך צרחה רועשת
נשמע הד הדממה
צועקת ואין שום מילה
נותרתי לבד שואלת
מחכה לתשובה
מול עיניים דומעות
שוב ניראת שקיעה
חולפות השעות
כך גם התקווה
בין טיפות עיניי
נושרים העלים
כל בקשותיי
הושלכו לגלים
התנפצו כמו ליבי
לרסיסי שברים
זאת רק אני
שמתפזרת מבפנים
מרגישה אבודה
בתוך אשליה לא ידועה
מחפשת שביל לדרך נכונה
נשארתי תקועה
רגליי כמו דבוקות לאדמה
שוקעת לאט לתוכה
מרגישה טבועה
בתוך ים שאלות
אין מי שיושיט יד לעלות
ולמרות שחולף לו הזמן
אני עדיין נותרתי כאן...

דמעות של דם על המדים
למה לקחת אלוהים
נשמת מלאך המשכת הלאה
שמור עלינו מלמעלה
אתה תמיד אצלי חי מבפנים

מהיום הזה חששתי,דווקא מהיום הזה אני פוחדת כל פעם
פוחדת להישבר,לבכות.
כל כך הרבה זמן דחיתי את היום הזה רק בשביל לא להישבר
אבל הבנתי עכשיו שזה טוב לבכות ובמיוחד ביום הזה
כל כך הרבה חיילים מתו בשביל המדינה שלנו
מה אומרים לאמא שהילד שלה נהרג?
מה אומרים לילד קטן שאבא שלו לא יחזור?
אין תשובות,לפחות לא תשובות מספקות
המלחמה הזאת גבתה קורבנות רבים
כל כך הרבה חיים נקטפו
כל כך הרבה חיים נקטעו
כל כך הרבה סבל ועצב
כמה עוד משפחות יצטרכו לעבור את הכאב הזה?!כמה עוד קורבנות נקריב לפני שנבין שמשהו צריך להשתנות?
כמה עוד אפשר לחבק אבן?לבכות על אבן?לדבר למצבה?
בזכות גבורתם ובזכות חייהם אנחנו פה מוגנים,בלי דאגות,בלי חששות.

יהי זכרם ברוך.....

ושוב אותו רגע של שתיקה
ושוב אותה דממה שורפת
ועוד רגע אני בוערת
נופלת אל תוך עינייך
מהופנטת לחום מבטך
קשורה לזרועותייך
רוצה להיות איתך
ושוב הדמעות זולגות
עוד פעם העיניים דומעות
אותן דמעות מוכרות
שאת דמותך משקיפות
ועוד פעם לבד מסבירות
למה הידיים אליך שוב כותבות...

אין לי לאן לברוח, אין לי איך לברוח.
פעם זה היה קל, הייתי בורחת אל המילים ופשוט רושמת ורושמת עד שהיו מתרוקנות לי המחשבות.
אחר כך הייתי בורחת לבחורים,בעיקר כאלה שאני לא מכירה, זה היה סוג של אושר רגעי ומדומה, ידעתי שזה לא אמיתי ולא היה לי אכפת.
אחר כך ברחתי מעצמי,הדחקה זה דבר נפלא, אבל כמו כל דבר נפלא, בסוף הכל מתפוצץ בפרצוף.
ועכשיו נגמרו לי הכוחות לברוח, התרוקנו לי האנרגיות ונשאר רק העצב, שאפשר לתאר אותו באלפי מילים ואף אחת מהן לא תהיה מספיק מדויקת ומספיק מוחשית בשביל לתאר כמה הכאב הוא אמיתי וחזק.....

כל כך חשוב לזכור את היום הזה
לזכור ולא לשכוח
לא לשכוח את מליוני האנשים שמתו
לא לשכוח את הזוועות ואת האימה
לא לשכוח את הניצולים
כל כך חשוב לדבר על זה ולספר מה קרה,כי בעוד כמה שנים הניצולים המעטים שנשארו ילכו לעולמם,ואנחנו צריכים לספר את הסיפור שלהם,את הסיפור שלנו כעם,כמדינה,כיהודים.
כשהייתי יותר קטנה אמא תמיד הייתה מספרת לי על השואה,ועד היום אני לא מבינה איך העולם היה יכול להיות עיוור בקשר למה שקרה שם!!!
איך עולם שלם התעלם מרצח אנשים חפים מפשע
והיום אני לא מבינה איך יש עוד אנשים שמכחישים שהשואה הייתה קיימת,מכחישים את הזוועות ואת הרצח של 6 מליון יהודים,אני כנראה לעולם לא אבין איך אנשים יכולים להיות כל כך אטומים וכל כך מלאים בשנאה כלפי העם היהודי.
ומה שהכי מעצבן אותי דווקא ביום הזה זה היחס של הממשלה לניצולים,בסך הכל הם רוצים למות בכבוד,והממשלה מענה אותם לשווא.
הכי כואב לראות את הסיפורים שלהם,לשמוע את מה שעברו שם,זה שובר את הלב.
השנאה המטופשת הזאת הרגה 6 מליון יהודים ועוד אלפים של בני אדם.
אכזריות?זה כבר מעבר לאכזריות,זה כבר בלתי נתפס איך היה אפשר להרוג ילדים קטנים,נשים בהריון,קשישים ותינוקות.
אסור שזה יקרה שוב,אסור להגיע למצב הזה,אסור לנו בתור עם לעצום עיניים ולתת לזה לקרות שוב.

אתה תרצה לשכוח יחד
את כל מה שנקבר לבד
תדחיק את כל מה ששמרת
ואני אמצא מה שכבר אבד...