בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מכורה לכאב:)

I'M LoSt SoMeWHeRe BetWeeN NoW & THeN
לפני 16 שנים. 26 ביוני 2008 בשעה 8:39

התמימות אבדה לה אי שם באותה סמטה אפלה
לא מרצון,היא פשוט נלקחה ממני
הילדה הקטנה התבגרה מהר
החיים אילצו אותי להתבגר
כל מה שהיה לפני אותו לילה נמחק מזיכרוני לעד
אני לא יודעת איך הייתי אז, אני רק יודעת איך אני עכשיו
אותו לילה,הוא חילל אותי,אבד לי התום,אבדה לי שמחת החיים
באותו הרגע הבנתי שמה שהכרתי לא ישוב להיות אותו דבר
מאז אותו לילה אני מתהלכת כמו זומבי,ללא רגשות כמעט
הספקתי לעבור בסמטה הזאת אלפי פעמים, שנה אחר שנה אני עוברת שם
עוצרת לרגע נושמת את הריח,נזכרת באותה שנייה שעולמי נחרב,עוצמת עיניים רואה ילדה קטנה,אותה הילדה הקטנה שאבדה שם ואין לה דרך חזרה.
תמיד חיפשתי את מה שאבד לי שם,זה היה חזק ממני כאילו משהו גורר אותי דווקא למקום הזה לאותו מקום שבו איבדתי הכל.
ואז כמה שנים אחרי הבנתי שתמימות מאבדים פעם אחת בחיים והיא לא חוזרת לעולם......

לפני 16 שנים. 25 ביוני 2008 בשעה 15:14

כבר כתבתי שאני שחקנית
את תפקיד חיי שיחקתי בצורה הכי טובה שיש
היו לזה המון יתרונות
הייתי מי שרציתי מתי שרציתי
וידעתי לשחק אותה בצורה הכי מוצלחת שיש
השקעתי בתפקיד הזה המון זמן והכנה
אבל איפשהו בדרך איבדתי את עצמי
שכחתי מעצמי לגמרי
נכנסתי לתפקיד הזה כל כך חזק שפשוט שכחתי להיות "אני"
היה לי קל לשחק את התפקיד של ה"קרח" ושל זאת שלא דופקת חשבון
ורוב הזמן זה היה משתלם לי בכל מובן.
וככל שעברו השנים התפקיד הזה נהיה חלק ממני,חלק ממי שאני
הפכתי להיות אסירה של התפקיד הזה,הייתי כלואה בתוך מישהי שלא הייתה אמיתית בכלל
ותמיד שאלו אותי למה אני לא יכולה פשוט להיות אני?
ותאמת זה קשה,הרגלים זה דבר שקשה לשנות
אופי והתנהגות זה לא משהו שמשתנה בין לילה
אני לא מתארת את עצמי מחוץ לסביבה שלי,מחוץ לשכונה שלי,לא מתארת לעצמי חברים אחרים
למרות שאת כל זה הכרתי כששיחקתי מישהי אחרת לגמרי
ונכון שלא היה בזה משהו אמיתי
אבל החום והאהבה שקיבלתי מהסביבה שלי הפכו את המצב למתוק-מריר
אז כן רובם הגדול בכלל לא מכיר אותי ואני אפילו לא חושבת שאני אי פעם אספר להם את כל האמת
לא כי אני לא רוצה ולא בגלל שאני פחדנית,אני פשוט יודעת שהם לא יבינו את זה בחיים
הייתי שם,שיחקתי את המשחק,אני מכירה את כל הכללים אני יודעת מי IN ומי OUT
ורק בגלל זה,אני שותקת,משחקת את המשחק,שוכחת מעצמי.....

לפני 16 שנים. 24 ביוני 2008 בשעה 20:36

אף אחד לא מבין מה מתחולל בתוכי
כאב שאי אפשר להסביר
עצב שאי אפשר לתאר במילים
בלבול מטורף
כל כך המון תחושות במקום כזה קטן שכבר מזמן נשבר לרסיסים
מה לעשות?
לאן לפנות?
לאן ללכת?
כל כך הרבה שאלות וכל כך מעט תשובות
מי אני?
מה אני רוצה?
עוד לא מצאתי שום תשובה
כל כך הרבה בעיות ללא פיתרון
מצב מייאש ומעייף
הרצון לברוח חזק יותר מתמיד
פשוט לברוח למקום שהכי מוכר לי והכי בטוח בשבילי
להישאר שם עם ההגנות שלי עם המסכות שלי
קשה לי להיות "אני" ,אני לא רגילה לתחושה הזאת
תחושה של אמת,של חופש מסוים
זה מבלבל ,כי במשך שנים ארוכות שיחקתי תפקיד אחר לגמרי
אני הייתי השחקנית הסביבה שלי הייתה הקהל שלי
וכן ידעתי לשחק אותה הכי טוב שיש
אבל מבפנים נרקבתי לאט לאט
משהו דעך בי שם
משהו נכבה
הרגש כבה
משהו השתנה שם
אולי לטוב אולי לרע
אבל זה היה התפקיד של חיי.....


לפני 16 שנים. 23 ביוני 2008 בשעה 20:01

כן כן אני רואה הופ'לה:)))

כל אחד והסטיות שלו:)))

לפני 16 שנים. 22 ביוני 2008 בשעה 10:25

אם הייתי יכולה הייתי לוקחת ממך את כל הכאב שיש בך
אם הייתי יכולה הייתי מחזירה את הגלגל לאחור ומכריחה אותך לצאת משם
אם הייתי יכולה הייתי סופגת את החבטות שלו במקומך
אם הייתי יכולה הייתי גורמת לך להעריך את עצמך ולעזוב
אבל את,את תמיד שתקת,הגנת חיפית עליו בכל דרך אפשרית
עמדת לצידו בכל הרגעים,מלאה בצלקות שלא יתרפאו לעולם,מלאה בסימנים שרק הדגישו כמה שאת מסכנה ואומללה.
למה לא קמת והלכת?בגללי?למה?
למה הייתי צריכה לשמוע איך הוא חובט בך בלי רחמים,למה הייתי צריכה לשמוע את הבכי,למה הייתי צריכה לנגב לך את הדמעות ולנקות ממך את הדם?למה נתת לילדה הקטנה שלך לראות את כל זה?
אף פעם אין לך תשובה לזה,את תמיד שותקת,את פשוט חלשה
אני בחיים לא אהיה כמוך,בחיים!!!!!
אני לא אסלח לך על הלילות שבכיתי,על ההרס העצמי שלי,על הילדות הדפוקה שלי
אז מה אם נתתם לי הכל?אז מה אם לא היה חסר כלום?כסף לא קונה אושר ושלווה
הרגשתי הכי בודדה,ילדה עזובה,הרגשתי תמיד שאין לי אף אחד בעולם
לאף אחד לא היה אכפת,הייתי שם אבל לא ראיתם אותי,צעקתי זעקתי אבל לא שמעתם אותי
למה אמא למה?למה אף פעם לא ראית אותי?!!!למה אף פעם לא פתחת את העיניים שלך וראית אותי,את הילדה הקטנה שלך?
והיום אני כבר לא שונאת אותך,אני פשוט מרחמת עלייך....

לפני 16 שנים. 19 ביוני 2008 בשעה 14:51

מה שהתחיל בבוקר די רגוע הפך להיות ליום הזוי ומצחיק.
אני והחברה(המרוקאית העצבנית)החלטנו לעשות סיבוב ולקנות כמה דברים
שכחתי שאסור לתת לה לנהוג בלי כדורי ההרגעה שלה ,מה שהתחיל בנסיעה דיי רגועה במהרה נגמר בתאונה (לא משהו רציני ).
החברה ירדה מהאוטו ופשוט התחילה לצעוק על הנהג המסכן שעמד שם ולא ידע מה לעשות (נו מרוקאית או לא?)אני כמובן הצטרפתי לחגיגה,לא נוטשים חברים במצבים כאלה :))
הנהג המסכן נבהל(תאמת לא כיף ש 2 ערסיות לייט יוצאות עליך ) החלפנו פרטים והמשכנו בנסיעה,כל הדרך עצבים,קללות,עד שהרגעתי אותה יצאה לי הנשמה.
עצרנו בשכונה לאכול משהו והמשכנו לחנות האהובה עליי.
הבטחתי לעצמי לא לבזבז המון כסף,אבל איך שנכנסתי לחנות שכחתי מהכל,קניתי כל כך הרבה דברים(מזל שיש את הויזה של אבא) אוסף החוטיני שלי גדל ועכשיו יש לי 310 בכל הצבעים,זוהרים,מצחיקים.
משם המשכנו למקום הקבוע שלי ושלה,היא סיפרה לי על החששות שלה בגלל החתונה ניסיתי להרגיע אותה אחרי 2 כוסות וודקה רד בול היא השתחררה סוף סוף וחזרה להיות רגועה.
היא הבחורה היחידה שאני יכולה לסמוך עלייה מאז ומתמיד זה היה ככה,ולראות אותה מתייסרת ככה פשוט קרע לי את הלב.
חזרתי הביתה אחרי יום ארוך ומעייף,ומה שבא לי עכשיו זה רק סיגרייה, קולה ופשוט להירגע.....

לפני 16 שנים. 19 ביוני 2008 בשעה 6:45

לא פעם ולא פעמיים נתקלתי בגברים(שולטים)בצ'אט שהמשפט ההתחלתי שלהם הוא :"תמצצי כלבה"
ואני חושבת לעצמי "נראה לך באמת"?אז זהו שלא!!!!
אני לא מבינה על מה הם חושבים באותו רגע נתון ולא אני לא מבינה כיצד הראש שלהם עובד.
זה שהוא שולט ואני הנשלטת, לא אומר שאני צריכה ליפול שדודה לרגליו ולהגיד לו "כן אדוני".
ויש את הקטע שהם מחליטים שהם צריכים "לחנך אותך" אחרי שיחה של 2 וחצי דקות,הזוי?!בהחלט כן.
אז נכון אני אוהבת למצוץ(סוכריות)ומאוד נהנית מהמילה כלבה אבל זה לא נותן זכות לכל אחד שמכיר אותי בדיוק שנייה וחצי לדבר ככה.

טיפ להבא:"תמצצי כלבה" "ארצה" "על 4" ממש לא מדליקים בשנייה הראשונה של השיחה:)
תחסכו את זה,לפחות ממני :)))

:(

לפני 16 שנים. 18 ביוני 2008 בשעה 19:28

זה שם
לא עוזב
לא מרפה
זה שם
משתק
מכאיב
זה שם
וזה פשוט לא עוזב....

לפני 16 שנים. 17 ביוני 2008 בשעה 21:50

את שם אני יודעת
אני לא מסתכלת עלייך
אבל את שם תמיד
אף פעם לא נעלמת
אני נלחמת בך
ואת עדיין נשארת
לא עוזבת
את שם
ואני אף פעם לא מתמודדת איתך
את שם
תמיד נשארת שם
לא זזה
לא הולכת
ואולי יום אחד יהיה לי אומץ להסתכל......

לפני 16 שנים. 16 ביוני 2008 בשעה 19:37

מדהימה שלי,מהיום הראשון שראיתי אותך נדהמתי מכמה שאת יפה
השיער הארוך שלך היה לו ריח משכר,הפנים העדינות שלך,האף המושלם שלך
כישפת אותי ילדונת,אהבתי אותך מאותה שנייה והנה כמה שנים אחרי האהבה הזאת רק התעצמה
הכל התחיל בתיכון,כשראיתי אותך עומדת בתחנת אוטובוס עם סיגריה ביד,זה הזיכרון הראשון שלי ממך
המבטים שלנו הצטלבו וישר היה את החיבור הזה,היינו בלתי נפרדות,אוכלות ביחד, שותות ביחד, צוחקות ביחד, בוכות ביחד,ישנות ביחד הכל ביחד.
מה ששלי שלך ומה ששלך שלי זה היה המוטו שלנו.
לא הייתי עם בחורה לפנייך את היית הראשונה,הראשונה והמיוחדת
אני לא אשכח את הפעם הראשונה שבאמת התחברנו זה היה מדהים,מדהים וקסום.
ומאז כבר במשך שנים יש לנו את הרגעים הקסומים האלו.
רק את מבינה אותי,אני חולקת איתך הכל,את פשוט מדהימה אותי ילדונת,לא הכרתי בן אדם כמוך אף פעם.
נסחפנו לעולם הזה שהוא רק שלי ושלך,ששם אני ואת הכי ביחד הכי מרגישות הכי נהנות
אם יקרה לך משהו אני אמות,פשוט אמות
אני לא מתארת לעצמי יום בלי לדבר איתך,להיות איתך,להריח אותך,לצחוק מהשטויות שלך
את החצי השני שלי,הנפש התאומה שלי.
את שם תמיד כשאני צריכה,מנגבת את הדמעות,מעודדת,מנסה להצחיק,מנשקת את כל הפצעים כמו שרק את יודעת לנשק.
ואני פה תמיד בשבילך,מחבקת אוהבת תמיד פה באותו מקום שסימנת כשלך,תמיד פה בלב ובנשמה שלך.
עוד מעט את מתחתנת את זוכרת שאמרתי שאני הראשונה שארקוד על השולחנות מרוב אושר ושמחה?
טוב לי,טוב לי שאת מאושרת,טוב לי שאת נאהבת ומאוהבת,טוב לי לדעת שהבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם כל כך שמח.
האמת שאני די פוחדת, פוחדת שתתרחקי,פוחדת לאבד אותך יפה שלי אבל מצד שני אני יודעת שמה שיש בנינו הוא כל כך עצום וכל כך חזק שאף אחד ושום דבר לא יצליח לשבור אותו ולהפריד בנינו.
אמרנו שאני ואת זה לנצח זוכרת?!
אני רק מקווה שלנצח הזה אין סוף.....