|
|
|
הרגעים האלה בהם אני משוחררת לגמרי
הרגעים האלה הם הכי מיוחדים בעיניי
אני נותנת לעצמי לרחף ולזרום בחופשיות
בלי מחשבות מציקות
בלי יותר מדי כאב
בלי העצב שחונק
פשוט לאבד שליטה
לנשום את האוויר לאט לאט
להתענג מהשקט הזה
שם ברגעים האלה אני מרגישה הכי בטוחה והכי מוגנת
שם אני יודעת שאני לא אפגע
שם אני יודעת שאני אוכל לחייך את החיוך האמיתי
שם ברגעים האלה אני מרגישה הכי אמיתית הכי "אני" שיש
שם ברגעים האלה הייתי רוצה להשאר תמיד.....
אם היית יכול לראות
להבחין מבעד לכל האיפור והלבוש
היית יכול לראות אותי
לראות מקרוב
היית יכול לראות את הלב שלי
שחי ופועם בדיוק כמו הלב שלך
אם היית יכול לראות מבעד לכל החיוכים המזוייפים
אולי היית רואה אותי....
7:00 בבוקר שיחת טלפון מחברה(אחותי בדם ובנשמה)תמיד אמרתי שאני והיא הופרדנו בלידה.
אני שומעת שמשהו לא בסדר,היא בדרך כלל בשעות האלה עוד מרחפת לה בחלום ה 7.
היא אומרת לי "פתחי את הדלת אני למטה",ישר ידעתי שקרה משהו,היא נכנסת מתיישבת על המיטה ומתחילה לספר לי כמה שהיא עצבנית על חבר שלה,ואני מקשיבה והיא מדברת ומדברת כבר אמרתי שאני פסיכולוגית לא?
הלכתי הכנתי לה נס כמו שהיא אוהבת והיא עדיין מדברת צועקת לי עד המטבח איך היא הולכת לקבור אותו מתחת לאדמה ואיך הוא מעצבן אותה.
את הסיבה לעצבים היא לא מסבירה לי,היא רק מקללת אותו(מרוקאית משוגעת משהו)ומתכננת איך להרוג אותו(מקווה שאין פה איזה שוטר בסביבה) 😄
שעה של קללות ושל עצבים והיא סוף סוף נזכרת לספר לי למה היא עצבנית
מסתבר שהבחור המסכן בעצם לא עשה שום דבר,בסך הכל הם רבו והוא קצת נסחף וצעק עלייה,והיא כמו תמיד שולפת ציפורניים(שולטת דווקא מתאים לה להיות)אם היה לה שוט היא הייתה מצליפה בו בטוח. 😄
אחרי שניסיתי להרגיע אותה בלי הצלחה (מרקואית כבר אמרתי לא?)היא נשכבת לידי על המיטה ומוציאה משפט הכי דפוק והכי לא קשור לנושא "החיים הם כמו מנת פלאפל איך שלא תשים הטחינה תמיד תנזל" באותו רגע היא עשתה לי את הבוקר את היום ואת השבוע:) השריטה שלה תמיד גורמת לי לחייך.
אחרי שהיא הלכה התחלתי לחשוב על המשפט שהיא אמרה והבנתי....
הבנתי שאני רעבהההההההההההה:)
אני מתחילה להתקרב אליך והקליפה יורדת ממני לאט לאט
כל פחדיי נחשפים בפניך
כל מה שרציתי אי פעם קורה עכשיו
אך מי מבטיח לי שהפעם זה לא ייגמר באכזבה
אני צריכה רגע לבד
לא לדאוג לדבר
שקט מכולם
זמן להקשיב לעצמי
להבין מה באמת אני רוצה מעצמי
יש ימים הצער כובש אותי
וכל הכאב סביבי מקשה עלי יותר
אני רק עוד אחת שפוחדת לחשוף את עצמי
רק עוד אחת שחוששת כל כך ממה שיבוא
הפחד ניצב מולי....
הוא נוגע בי, אני מרגישה את היד החמה הזאת
הוא מנשק אותי, במן רכות כזאת שמחממת את כל גופי
הוא מלטף אותי,מנגן בקצב איטי במן עדינות ממכרת
השפתיים שלו עוברות בגופי, בכל חלק שרק אפשר לנשק
מרגישה את הריח שלו על גופי שורטת והורגת כל חלק בגופי מפוצצת את כל האשליות
הדמעות חנוקות בתוכי, מסתכלת לו בתוך עיניו ורואה את ההשתקפות שלי
אני מביטה בתוך עיניו ורואה את כל האהבה ששוכנת בליבו, את האהבה שרק מתחזקת....
אני מפסיקה לנשום
נחנקת מהאוויר עצמו
אני לא חייה מתקיימת אולי
איך את כולם ניצחת ואת מלאך המוות לא הצלחת לגרש?
איך אבלה את שארית חיי? ליד מצבה קרה?!!
איך אחייך כשתזרח השמש כשאדע שלך אפל וקר?
איך אוהב אם הלב שלי קבור אי שם?!
יש בי כל כך הרבה "אני" שאני כבר שכחתי מי "אני" האמיתית
במשך המון זמן הייתי כל כך הרבה דמויות שונות שכבר איבדתי את עצמי בתוכן.
אף אחד לא מכיר אותי,ותאמת לפעמים אני אפילו לא מכירה את עצמי,את עצמי האמיתית,זאת שבוכה לפעמים,זאת שמחייכת מהלב.
ה"אני" הזאת קבורה כל כך עמוק מתחת לכל הדמויות האחרות שהצגתי ואני לא יודעת איך להוציא אותה משם.
אז מתי באמת איבדתי את עצמי?איפה ולמה זה קרה?
השאלה הזאת היא הדרך לפתרון של ה"אני" האמיתית.....
כבר שנים שאני מנסה לאהוב את עצמי
לאהוב את הפנים שלי
לאהוב את הגוף שלי
את השפתיים
את העיניים
ואני אף פעם לא מצליחה לקבל את עצמי כפי שאני,אני תמיד מנסה לשנות את עצמי.
תמיד חשבתי שאם אני אקנה חולצה חדשה אני ארגיש טוב עם עצמי
תמיד חשבתי שהאיפור יכסה את כל הכאב שלא נראה לעין
במשך השנים הלבוש שלי נהיה יותר ויותר חשוף,סוג של צומת לב?אולי!
תמיד כשהיה לי קשה הייתי בורחת לדמות שהייתי מייצרת היה לי קל ללבוש את ה"תחפושת"ולחיות ככה.
תמיד אמרו לי שאני "קרח"זאת שלא מזיז לה כלום,זאת שלא אכפת לה מכלום
ונכון שחלק גדול מזה הוא באשמתי,אבל אם הם היו באמת מוכנים להסתכל מעבר ללבוש שלי לאיפור הם היו יודעים שגם אני עצובה כשקשה לי ואני גם כואבת כשמכאיבים לי.
את העצב שלי כיסה חיוך ענק שלא היה כל כך אמיתי,הדמעות מזמן הפסיקו לרדת מעיניי,לא כי לא רציתי,כי אני פשוט לא יודעת איך לבכות.
במשך כל כך הרבה זמן הייתי תקועה על הדמות הזאת במראה,הייתי תקועה על מה שבחוץ לא על מה שבפנים,הייתי עסוקה ב"לשדרג"את עצמי כי לא הייתי מרוצה ממה שראיתי.
לאט לאט התחלתי להבין שאף אחד לא יאהב אותי לפני שאני אתחיל לאהוב את עצמי,אז נכון מושלמת אני לא אהיה,ולא אני לא אהיה זאת עם האופי המושלם והמדהים,לכל אחד יש את הפאקים שלו באישיות.
ועכשיו כשאני רוצה באמת לשנות את זה אני לא יודעת איך.....
לא פעם נתקלתי בנשים ששנאו את עצמן בגלל המראה שלהן
לא פעם נתקלתי בבחורות יפות שלא היו מרוצות מאיך שהן נראות
לא פעם הסתכלתי במראה ושנאתי כל חלק בגוף שלי בפנים שלי
אף פעם לא הבנתי מאיפה נובע הדימוי העצמי הנמוך הזה,מאיפה נובעת השנאה העצמית הזאת כלפי המראה החיצוני.
אני תמיד משפרת,תמיד קונה משהו חדש,תמיד מנסה "לשפץ"את עצמי ובשביל מה?בשביל מי?
מי שירצה אותי יקבל אותי כמו שאני לא?זה מה שרוב האנשים אומרים לי
אבל אני כהרגלי לא מקשיבה לאף אחד,תמיד מנסה להגיע לשלמות למרות שאני יודעת שלהיות מושלמת אני לא אהיה.
אני מכירה המון בחורות שחיות עם עצמן מצויין,הן אוהבות איך שהן נראות גם אם הן לא יפות במיוחד
ואני,אני תמיד שואפת לשפר את עצמי,מין משחק אכזרי כזה שגורם לי לתעב את עצמי כל פעם מחדש.
אז איך לומדים לאהוב ולקבל את מי שאני ואת המראה שלי?!
לשאלה הזאת עוד לא מצאתי תשובה.....
