היא לא דומה

הוא כבר לא יכול היה להתאפק יותר –

עכשיו, לאחר שהם כבר הגיעו לשם, הוא מתבונן בה בחצי חיוך, ואומר את הדבר ההוא שגורם ללב שלה ליפול. הוא מתבונן בתחושות שלה שמתחלפות בפניה. הוא יודע שהוא הימר עכשיו, אבל הוא גם יודע שהוא תכנן את זה לא רע מבחינת מצב ומיקום. הוא אולי היה צריך להתאפק עם זה קצת, אבל ההימור הוא שזה עובר.

הלב שלה מתחמץ, כשהיא מנסה לייצר תגובה הולמת, מנסה להכניס את הנתונים החדשים שנתווספו כרגע למשוואה הקיימת.

היא מסרבת לשמוע יותר. זו היתה ההחלטה הראשונה שלקחה לפני שבחנה ממש מה היא מרגישה:
היא יודעת שאם היא תקשיב להמשך, אולי לא תשאר לה באמת ברירה בין הפעולות האפשריות.
הוא לא היה בטוח אם הוא שמח או הצטער על כך שסרבה לשמוע את המידע הנוסף.

הוא קצת הצטער, כי זה היה יכול להכאיב לה יותר, וזה מילא אותו אושר, סוג הכאב הזה שלה אותו לקח ממנה כמעט במרמה: אם היתה יודעת את האמת הפנימית שחיה מתחת לעובדות, הרי לא היתה כואבת כלל. והוא קצת שמח, כי זה אולי זה כבר היה יותר מדי בשבילה, והיא היתה קורעת את החבל והולכת.

זו היתה דרכו לומר לה שיש מחירים. זו היתה דרכו לומר לה שבנסיון שלה להכאיב לו , או בחוסר האיפוק שלה מלהכאיב לו, הוא תמיד ינסה להכאיב קצת יותר ככל שיוכל.

הכאב שלה החל להתפשט אל חלל הגוף ובתוך כך הפך עמום יותר. כשהיא הרימה את עיניה אליו היא ראתה שהוא אומר לה עוד דברים. הוא אמר לה שהוא יודע שהוא מאלץ אותה להכנס למשחק החדש, עם החוקים החדשים אותם הוא מתווה ברגעים אלה ממש. היא הבינה שהוא אומר שהוא רוצה במשחק, שם, איתה. שהוא סומך עליה במשחק הנורא הזה והמסוכן הזה.

היא ידעה שהיא יכולה היתה לקום וללכת, ולהמנע מלהשתתף במשחק. היא לא רצתה באותו רגע במשחק, היא לא הצטרכה אותו. כל מה שהיתה זקוקה לו ישב במרחק של חצי מטר ממנה, מושיט אליה הבטחה לרגע אחד מתמשך של אושר. אושר שרק הוא הצליח לתת לה בשממה מסביב, כזה שגרם לכל הפציעות שפצע בה להחלים במהירות. אושר שנטף עליה ובתוכה במנות כאלה שבקושי הכילה.
הרעב אליו שב לפעום בה בכל הכוח..

ההחלטה נפלה -
היא תשחק איתו במשחק הזה שלו. היא יודעת לשחק במשחק הזה, הוא טבוע אצלה בדם.
ריגוש קל התחיל להכות בכאב העמום ודחף אותו החוצה. היא ידעה מה יהיה עליה לעשות, והיא ידעה שהיא תעשה גם את זה למענו.

עכשיו נצלבו מבטיהם והיא הגישה את ידה על מנת לאחוז בהבטחה של האושר אותה הגיש לה.