דברים שסיפרו לי החיות

זהו. למרות שזה נגמר רק לפני שבוע, בסופו של דבר זה נגמר כבר לפני חודש. משהו שם היה חסר, משהו לא מוגדר, לא ברור...
אף פעם לא הצלחתי לשים עליו את האצבע. אבל זה לא היה נכון לגבי בשלב זה.
ועכשיו, עכשיו אני לא כל כך מבינה מה אני רוצה, מרגישה קצת אשמה על זה שטוב לי שזה נגמר. לעזאזל, היא הייתה כמעט בדיוק מה שאני צריכה בחיים. כמעט! והכמעט הזה היה תקוע לנו באמצע בכל מקום שהיינו.
במיוחד שם. וכשחושבים על זה לעומק היה הרבה יותר ממשהו קטן,
החיות שלי באו לבקר אותי לא מזמן, סתם ככה כי הרגשתי רע. כל כך שמחתי, הן כמעט אף פעם לא באות בלי בקשה מיוחדת, ופתאום הן באו לבד. הציפור שלי אמרה לי להירגע ונרגעתי. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה...
עכשיו אני חושבת שאני רוצה משהו אחר, מישהי יותר בוגרת, מישהי שתבין על מה אני מדברת. ומישהי שלא תפחד ממני.
אני חושבת לקפוץ לבקר את הציפור שלי לשיחה רצינית, אולי היא תסביר לי מה קורה בראש שלי עכשיו...

My mistress' eyes are nothing like the sun,
Coral is far more red, than her lips red,
If snow be white, why then her breasts are dun:
If hairs be wires, black wires grow on her head:

I have seen roses damasked, red and white,
But no such roses see I in her cheeks,
And in some perfumes is there more delight,
Than in the breath that from my mistress reeks.

I love to hear her speak, yet well I know,
That music hath a far more pleasing sound:
I grant I never saw a goddess go,
My mistress when she walks treads on the ground.

And yet by heaven I think my love as rare,
As any she belied with false compare.

הסונטה הזו ענתה לי על כל מה שהפריע לי בקשר שלי איתה, היא הבהירה לי שאני אוהבת אותה, והסבירה לי מה זה אהבה. הבאתי לה לקרוא אותה והיא גם הבינה עד כמה זה מדבר עלינו. אני אוהבת אותה.
רציתי לשתף אותכם, כי זה יפהפה, מה שהוא כתב, כל כך יפה ואסטט וכל כך נכון, שאין אפילו צורך להסביר למה היא כל כך מדברת אלי..

הקטע הכי לא נעים, הוא שאני יודעת. אני תמיד יודעת. יודעת מה קורה בראש שלי וכמעט כל מה שקורה בתת מודע שלי, יודעת את המשמעות לרוב המעשים שלי. יודעת יותר מדי.
אני רוצה שמישהו ידע יותר טוב ממני מה קורה אצלי בראש, אני תמיד מדמיינת את זה כמו אושר, השתחררות מכל השדים שלי. לרגע אחד, פשוט להיות. וזהו.
אבל אני גם יודעת, שבחיים, אבל בחיים, אני לא אתן למישהו לשלוט עלי באמת. אני אף פעם לא באמת אגיע לאותה נקודה כסומה של חוסר שליטה, לגמריי, שאני כמעט ולא קיימת. לא זה יותר מדי בשבילי. זה משהו שאני יכולה רק לפנטז עליו. אבל להיות שם באמת? בסופו של דבר אני יכולה לסמוך רק על עצמי.
רק אני יכולה לדאוג שאני לא אהרוג אף אחד. ובזה הכל מסתיים.
אז איפה זה משאיר אותי?

***
לפניכמה ימים ישבתי מול המחשב וקראתי המון סיפורים, מהאתר הזה ומדומים אחרים. הייתי מאוד מחורמנת וכל הראש שלי היה מלא בפנטזיות. ואז פתאום, אני נכנסת למיטה וחושבת עליה. ופתאום בסוויץ אחד אני רוצה רוך, ועדינות, ושוויון.
ואז אני קמה ולמחורת ושוב נכנסת לאתר, כאילו משהו מושך אותי אליו. לא ברור לי מה. ושוב הראש שלי מלא בפנטזיות של איבוד שליטה.
אז איפה זה משאיר אותי?

לפעמים אני נזכרת בכל מני דברים.
למשל איך סוף סוף טרחתי לשים לב לעובדה שאני לסבית.
זה היה בגלל ידידה שלי, היא הייתה יפה כמו חלום ונישקה גם ככה, אבל הייתה לה אנטלגנציה של נעל דיסלקטית. כשהתאהבתי בה כבר לא יכולתי להדחיק יותר. אבל זה לא כל כך קשור, סתם, נזכרתי.
אני זוכרת גם איך פעם אוננתי לי בתמימות בחדר האמבטיה, בעוד אני מנסה לגרות את עצמי עם פנטזיות סטרייטיות, כשרות למהדרין. ואז פתאום, מופיעה בחורה שהייתה חברה מאוד טובה שלי פעם, כוסית אמיתית שמתלבשת רק בשחור וטוענת שכולם צריכים לסגוד לה. זה עוד מילא, את זה יכולתי להבין, אבל מה לעזאזל היא עושה בפנטזיות שלי? ועוד עם שוט? ולמה אני גומרת מזה, זה כבר היה נשגב מבינתי באותה תקופה.
ואז אני נזכרת גם בה, מישהי אחרת לגמרי, מהכיתה שלי בייסודי.
בייסודי הייתי מהלא-מקובלים ומהאלה ששונאים-אותם-מאוד-ולא-מזמינים-לכלום, העובדה שהראש שלי היה מלא בתסבוכים לא עזר כל כך. אבל היא? היא הייתה יפה, כולן רצו להיות כמוה וכולם רצו להיות איתה. לא נראה לי שממש דיברתי איתה אי פעם, אבל היא הופיעה אצלי כל לילה, בחלומות שכשגדלתי יכולתי להבין.
בדס"מ בהקשר בד"ץ, והיא הייתה המלכה. זה מצחיק אותי כי הייתי בת עשר ולא חשבתי על סקס, באמת גם לא היה ממש סקס בחלומות ההם, רק השפלות, ואהבה, ועוד דברים שכאלה, אבל סקס? מה הקשר? מה אני לסבית? מה אני נמשכת לבנות? ועוד כאלה עם שוט ביד? הגזמתם!

אני לא בטוחה שזה המקום המתאים לכתוב כאן,

זה התחיל מגיל נורא צעיר, אני זוכרת שהייתי בת שמונה, או עשר, או תשע, כל השנים האלה מבולבלות אצלי בראש. עמדתי מול המראה האמבטיה ודמיינתי שאני שפכה אינדיאנית, לא יודעת למה דווקא אינדיאנית, אולי כי נשרפתי אז והעור שלי היה נורא אדום ונורא כאב. וחשבתי שאינדיאנים כולם אדומים כאלה.
ואז זה המשיך, קראם פעם את בן במלך והעני? שוב ושוב, מתענגים על קטעים מסוימים, ולא מבינים מה זאת ההרגשה הזו שאוחזת בי כל פעם?
יש הרבה ספרים כאלה, ואני קוראת הרבה, אני חושבת שזה מה שגרם לי להבין את זה בסופו של דבר.
ראיתם את הסרט המזכירה? סרט נפלא, רק לא מתארים שם מספיק, כשאמרתי את זה צחקו עלי שאני רוצה להפוך אומנות לפורנוגרפיה.
מתישהו בין סרט לספר הגיע הוא, הוא היה ידיד טוב שלי, אדם שאהבתי יותר מעצמי. מישהו שאני מוכנה לחיות בשבילו. (למות, באותה תקופה הייתי מוכנה עבור כל אחד, גם בשביל מסטיק עגול) ולאט לאט, אני לא זוכרת איך זה קרה פיתחנו יחסי שליטה, הוא אמר ואני עשיתי. העונש הכי גדול שלו היה לא לדבר איתי, זה כשלעצמו נורמאלי לגמרי, אבל מה שעשיתי בשביל שהוא יסלח לי זה כבר לא כל כך נורמאלי. אני לא חושבת שהשפלתי את עצמי לפני מישהו כמו איתו. הייתי בטוחה שהוא האדם הכי טהור והכי נפלא בעולם, ושכל מבוקשי הוא להיות כמוהו. מעולם לא נמשכתי אליו מינית, לא הייתי מאוהבת בו, אבל הוא סיפק לי צורך במשהו שהיה חבוי ומודחק. הוא השפיל אותי. התעלל בי, וזה נתן לי רגעי אושר קטנים.
עלי לציין שכל זה היה בתיכון, ולא בדיוק ידעתי אז על עולם המוסגים שנגלה לפני עכשיו. לא ידעתי מה זה. ידעתי רק שאני צריכה את זה בשביל להמשיך לנשום.
ואז זה נגמר, זה נגמר כי הוא עבר את הגבול, כי הוא עשה מעשה לא חברי ובגד בידיות בינינו. רק לאחר מכן הבנתי שאני הייתי זו שמכתיבה את הכללים, הוא לא רצה את השליטה הזו, הוא לא אהב אותי, הוא שנא את זה שהכנסתי לו רעיונות לסקס עם חברה שלו והיא לא אהבה את זה עוד יותר (לכו תבינו). רק אחרי הרבה זמן הבנתי כמה הקשר שלי איתו היה חולני, ואז פניתי להגדיר לעצמי את עולם הפנטזיות שלי. שליטה, אם כבר, עושים מאהבה, אני אדם יהיר וסנוב, אני בררנית עד כדי טירוף באנשים שאני מכניסה לחיים שלי, לכן רק מעטים, מאוד מעטים יכולים להיכנס איתי למקום הזה.
בשלב מסוים כל עניין השליטה הזה הפחיד אותי מאוד, הבנתי שאני מנסה לגרור לשם כל נפש תמימה שנקראת בדרכי, ואת זה לא רציתי. לא שוב.
הלכתי לברר מה זה, ומאיפה זה בא אצלי, ואז הבנתי.
בדרכים לא אופייניות אך אמינות, הבנתי. ראיתי רצח מול העניים (והייתי ילדה קטנה) וחוויתי מוות של אדם אהוב מאוד, וזה עיצב לי את האישיות. מאז אני חיה והמטרה היחידה שלי היא לא להרוג, אני אוכלת כדי לא להרוג, הדעות הפוליטיות שלי הן כדי לא להרוג, וכל דבר אחר. אבל אני לא מאמינה שזה ילך לי. אני לא מאמינה שאני אצליח לא להרוג, אני מפחדת שאני חולת נפש, ושאני אאבד שליטה וארצח מישהו. וזה הדבר הכי נורא בעולם. זה כמו לגרום לילדה אחרת את כל הכאב שיש בי.
ואני גם בטוחה שהרגתי אותו, אז כשהייתי קטנה, הרגתי את אחד האנשים הכי חשובים לי בעולם. לא על תדאגו, אובייקטיבית אני לא חושבת שעשיתי את זה, אני אפילו יודעת שלא עשיתי את זה , איך לעזאזל אפשר לגרום לבנאדם לחלות בסרטן?
אבל בפנים, הכי עמוק בעולם אני עדיין מרגישה כמו שהרגשתי פעם, שזאת אשמתי שאני עשיתי את זה.
וזה כואב.
ואז אני מחפשת אדם שאוכל להטיל עליו כל אחריות, שהוא ישלוט בי, שיהיה אחרי למעשי, כדי שאם אני ארצח יהיה לי על מי להפיל את האשמה. ואדם אחר שיעניש אותי על מה שעשיתי, שיכאיב לי על זה שהרגתי אותו, שייתן לי את האפשרות לכפר.
אני חושבת שבגלל זה קשה לי לדמיין יחסי שליטה עם אישה למרות שאני נמשכת רק לנשים. המשיכה שלי לכל זה היא לא בדיוק מינית, למרות שמפנטזיות אני מתחרמנת. ובעיקר מסיפורים (אם הם טובים) אבל מתמונות לא. אולי כי זה מעוות אצלי.
אז זהו. הוצאתי את זה. תודה למי שהקשיב. אני לא יודעת עם זה המקום, אבל משום מה כאן הרגשתי בטוחה מספיק.
תודה.