דברים שסיפרו לי החיות

Conversation with a tree

Self love is: knowing that everything has place in world,
Knowing that in the moment you are perfect, and grow from this perfection.
Self love is:
Letting go criticism and adopting growth.
Look! I am perfect now, nothing is wrong in me, but I’ll grow and I’ll change and be a bigger tree.
In every moment I am perfect.
Let go expectations, adopt growing.
Perfect is not complete,
There is always where to grow.

שיחה שהייתה עם עץ חכם, לפני כמה חודשים.
שאלתי אותו מה זה אהבה עצמית, והוא ענה. כל כך יפה התשובה שלו.

לפני שלוש שנים הייתי יותק קטנה בשלוש נים ממה שאני עכשיו. ושלוש שנים הם הרבה זמן.
היה לי חבר בתיכון לתקופה קצרה, בדיוק בשלבים שחיפשתי את הזהות המינית שלי. נפרדנו בטוב, כי מאוד אהבנו, אבל אני מה לעשות, אוהבת נשים 😄
לפני כמה חודשים חזרנו להיות בקשר, של ידידות כמובן, אנחנו צוחקים הרבה על העבר שלנו. אתמול ישבנו במכונית מתחת לבית שלי ודיברנו, על אותו איש ששלט בי מנטאלית במשך שלוש שנים ועדיין קשה לי לראות את הפרצוף שלו ולדעת שהוא זוכר את מה שאני מעדיפה שלא ידעו. על האקסית שלי, על זה ששנינו רוצים זיון, על בדס"מ, ומה זה אומר, והמ זה עושה ומאיפה זה בא.
ואז אני פתאום מגלה שלילד הזה, שלא יכולתי לראות את המבט שלו כשהוא מחורמן כי זה הזכיר לי כלב שרץ יותר מדי, הילד שהיה הכי עדין איתי שאפשר, שהיה כל כך עדין שזה הקשה עלי, הילד שהיה מתנהג במיטה כאילו הוא מפחד לשבור משהו, יש פנטזיות שליטה קשות. ומסתבר שבמשך שלושת השנים האחרונות הוא גם רכש ניסיון. ואני מדברת אותו, מביטה בו כשהוא מספר לי על הסאבית שלו, שבכלל לא ידעה שהיא סאבית, כי הוא לא ידע שהוא דום, ועדיין היה ביניהם סשן שליטה יפה. ורואה את כל הדומיות שלו, את המבט הזה בעניים של אנשים שעושה לי צמרמורת בגוף. יא מניאק אני אומרת. חתיכת בן זונה. איפה היית כשהיינו בתיכון?
ואז אנחנו עולים לבית שלי, ויש מטח מיני, כי אין מיניות מוחלטת. כי אני תמיד נמשכתי אליו קצת. ומתחילים לגעת. ואז אני אומרת לו עזוב. יש לי תסריט בראש ואני לא רוצה שהוא יהיה. אנחנו נתקדם, עוד טיפה, עוד קצת ואז אני כבר לא ארצה, אני אתאפק, אעשה את עצמי כאילו אתה אישה, ואז בנקודה כלשהי אני כבר לא אוכל ואגיד לך להפסיק. אתה תפסיק. באותו רגע. בדיוק כמו שעשית בתיכון. ואני ארגיש רע עם עצמי. בדיוק כמו שהרגשתי בתיכון. אז בחדר הריק בפנימיה שלך. אתה זוכר את זה לא? כן כן. הוא אומר לי. זוכר.
אז הוא מפסיק, מחבק אותי, ועושה לי מסאג' בגב. ואני מבואסת. כוס אמק, בשביל מה אנחנו צריכים מטח מיני, אני אוהבת אותו כל כך כחבר טוב. נזכרתי איך הייתה לי תקופה של מטח מיני נוראי ביני לבין שתי חברות טובות שליץ. בסוף כמעט שכבנו בטעות, היה אלכהול, כששמנו לב שיש אנשים בחדר שלא נהנים מלראות את זה (הומואים :)) הפסקנו. מתישהו המטח המיני נגמר.
אני צוחקת. עברו שלוש שנים ואנחנו עדיין באותן בעיות תקשורת כמו שני תיכוניסטים שמפחדים מהגוף שלהם.
אתה שוב מתנהג כאילו אתה יכול לשבור אותי ומפחד לא לעשות את זה. מעניין. כמה אני נעשית פריג'ידית כשיש גבר ליד. אם היית אישה כבר מזמן היו נגמרים כל הגבולות שהיו וישנם. כמה אני רוצה שתהייה אישה. שריח הגוף שלך לא יאיים עלי, שאברי המין שלך יהיו יפים בעיניי. שיהיו לך זוג שדיים. יפים. וכאן. אתה נוגע בי. ורק הגוף שלי קיים. אם אתייחס ולו לדקה לגוף שלך אסיים הכל באותו הרגע. הידיים שלי לא אוהבות מגע גברי. הידיים שלך עדינות, אתה כולך נשי. אבל הגוף שלך חוסם אותך. לעולם לא אוכל לאפשר לך לגעת בי יותר מכמעט כלום.
מעולם לא היית יכול להיות דום של אישה כמוני.
ואני חושבת. למה יש מגבלות טיפשיות שכאלה בעולם הפיזי. מפחדת ממך. מפחדת כל כך.
העולם הפיזי. עולם ההגדרות התוויות.
אני לסבית.
אני דו.
אני סטרייטית.
אני אנרכיסית ביסקסואלית סאבית גאה.
אני אסירה. של המילים. של ההגדרות. של הגוף.

שלום לכולם, משום מה התחשק לי לכתוב פה שוב, למרות שאני לא מרגישה שייכת למקום הזה, ואכן לא שיכת למקום הזה, בכל זאת, התחשק לי לכתוב פה שוב....
עברתי הרבה בזמן האחרון, הרבה טוב.
הסיבה שהפסקתי לכתוב פה היא שהרגשתי שהדברים שהיו לי להגיד היו פוגעים באנשים, או מעצבנים אנשים. לא רציתי את השיפוטיות שלכם, ולכן חסכתי מכם את השיפוטיות שלי.
כל עניין הבדס"מ הסתובב לי הרבה בראש, ההרגשה שלי, שאצלי זה בא ממקום חולה שדורש שירפאו לא פסקה, וכן לא יכולתי לקבל אותכם.
פגשתי חיות נוספות לא מזמן, שבע חיות, כל את מהן חלק ממני. דיברתי איתן ולמדתי. לא ידעתי עד כה יכול להיות מדהים ללמוד מחלקים של עצמך, כמה חכמה פנימית נמצאת בנו, ואנחנו מתעלמים ממנה, רצים לחפש תשובות אצל אנשים אחרים, בעוד שהתשובה הנכונה ביותר נמצאת בגוף שלנו.
גיליתי על עצמי כל כך הרבה דברים שזה מפחיד קצת. נזכרתי איך נולדתי. והבנתי את אחד הדברים הכי יפים בעולם. אני מושלמת. אני סכיזו, מושלמת לחלוטין כפי שאני.
ואתם, אתם אנשים בכלוב, מושלמים לחלוטין כפי שאתם.
perfect זה לא complete, לכולנו יש לאיפה לגדול ולהפתח, בתקווה, כולנו נהיה אנשים טובים יותר בעוד שנה או שנתיים. אבל בכל רגע נתון אנחנו מושלמים. perfect exactly as you are. שה לי קצת להסביר את ההבנה הזאת במילים, היא יותר רגשית מאשר מילולית.
עץ אחד לימד אותי את זה. והם חכמים, העצים.
משום מה נדמה לי שעכשיו אני לא צריכה יותר שישפילו אותי וישלטו עלי, אני אפילו מתחרמנת הרבה פחות מסיפורים טובם. אני לא יודעת עדיין אם זה טוב או רע, אני לא יודעת עדיין אם זה הדחכה או ריפוי. אני יודעת עכשיו, שמה שנכון לי לא נכון לאחרים ולהפך. הנושא של יחסי שליטה מטריד אותי מאוד, אני לא מצליחה להבין את המהות של זה, את המקור של זה. ואני שופטת מהר מדי. אולי תוכלו להסביר לי, ואולי אשאל את עצמי ולא אפחד להקשיב...

בכל מקרה, אני שמחה שכתבתי עכשיו, שמחה אם תקראו, שמחה אם תגיבו, ושמחה בכל מקרה.

לפני כמה חודשים מצאתי את האתר הזה. זה היה באחת התקופות האלה, שכבר לא ידעתי מה לעשות עם הרגש הזה, ושהכל שיגע אותי, והיה לי מפחיד.
ואז הגעתי לפה, נבהלתי בהתחלה, החוקים, הפוזה, דרכי הדיבור כאן הלחיצו אותי, הרגשתי שאני לא יכולה להיות שייכת.
לקח לי כמה זמן עד שפתחתי בלוג, ולקח לי כמה זמן עד שהעזתי לכתוב בפורומים. אבל אני אקצביציוניסטית מטבעי, וכמו בכל מקום, גם כאן התחלתי לדבר יותר.
ולאט לאט חדרה בי הבנה. ניפגשתי אן אנשים, דיברתי איתם, קראתי, שאלתי, נשמתי, עשיתי מסעות שאמניים, עשיתי טיפולי ריקי. שאלתי, עניתי, חשבתי.
ועכשיו אני יודעת למה אני עדיין נשארת באתר הזה, ולמה שינית את עצמי ללא בעסק, ולמה אני כבר לא רוצה.
היכן שהוא בתהליך מצאתי את התשובות שלי, ואז יכולתי להיות חלשה גם בלי לתת למישהו שליטה עלי. ואז יכולתי לוותר על שליטה גם בלי להיכנע. וזה מה שהייתי צריכה כל כך.
הבלוג הראשון שכתבתי פה הסביר על מה שעובר עלי, על העונש שאני חייבת לקבל, על השליטה שאני חייבת לוותר עליה. אבל כאן, לפתע, זה קיבל מימד אחר, בריא יותר, מימד של פנטזיה פשוטה, מינית וטו לא. פנטזיה שלא חייבת להתממש, אבל יכולה גם להתממש, בתנאים הנכונים, עם האישה הנכונה, ובתור מימוש פנטזיה. בלי כל הגועל נפש שהיה לי מסביב. הפסקתי לרצות שליטה מנטלית טוטאלית, הבנתי שאין דבר כזה, לפחות לא אצלי. הבנתי שאני אוהבת אותי. כמו שאני. ואז גם הפנטזיות הפסיקו להפחיד אותי.
וכשאני אבחר לממש אותן, הן ימומשו בדרך שלי, עם בת זוג שאוהבת ונאהבת, ובתור משחק. כי אין לי צורך למשהו מעבר לזה. ובלי כולרים, והשתיכויות, ובלי להיות שפחה. כי אני לא.
וגם בלי להיות נשלטת. כי אני לא.
רק מימוש של מיניות.
וגם המיניות הזו, כבר לא בוער לי לממש אותה, טוב לה גם כפנטזיה, ויהיה לה טוב מעבר לכך. אבל אין כבר את הצורך הזה, זה שגרם לי להרוס קשרים עם אנשים.
ואני כבר לא צריכה להכות על חטא, ולא צריכה להיענש ולא צריכה לפחד מעצמי.
וטוב לי יותר. הרבה יותר.
וזהו.


אני מקווה שאף אחד לא נפגע ממה שכתבתי פה, אנשים פה
לפעמים נעלבים כשאני אומרת דברים כאלה. אין צורך להיעלב.
לכל אחד יש את הסיבות שלו למה הוא הגיע לכאןף וכל אחד יודע בשבילו מה טוב לו ומה רע.
ואני יודעת שאם משהו בי מגיע ממקום כל כך לא בריא, אז צריך לטפל ולא להדחיק.
אז ככה זה יצא. עברתי תהליך, והרבה ממנו היה פה, בכלוב.
ואולי זה לא ההליך שבדרך כלל עוברים פה, וזה נכון שבמקום להיכנס אל העולם הזה מצאתי את עצמי יוצאת ממנו.
אבל תאמינו לי שזה הדבר הכי נכון והכי טוב בשבילי.
ועכשיו למדתי לעוף גם לבד.

אני חגה בתוך מעגל, הייתי רוצה לחוג בתוך מעגל אחר. מעגל של חופש.
אבל המעגל שאני חגה בו הוא לא מעגל כזה, הוא מעגל של קורבן.
כמה נוח להיות בו לפעמים. רחמים עצמיים בשפע, ואני עושה דברים בשביל לברוח ואז אני מתמכרת אליהם. זה בגלל שאני בסיטואציה ולא ברגש.
במקום להיות מודעת לרגש שלי, לקבל אותו ולתת לו להיות, אני מודעת לסיטואציה, אני שופטת אותה, הופכת אותה ללא בסדר, למרות שבה כשלעצמה אין שום דבר רע.
ואז אני מחכה שיצילו אותי, וכשלא מצילים אותי אני מנסה לגנוב אנרגיה מאנשים, וכשזה לא עובד (למרות שזה הרבה פעמים עובד) אני עוברת להתנהגות אסקייפיסטית ממכרת. אני עושה דברים כדי לברוח מהסיטואציה ולא לקבל את הרגש. וקצת נמאס לי מזה.
עכשיו אני כותבת כי זה גם סוג של התנהגות אסקייפיסטית ממכרת, זה גם סוג של לברוח מהסיטואציה. קשה לא להיות במעגל הקורבן.
ואין בו אושר ואהבה, במעגל החופש יש. יש שלווה גם.
אוף, איזה יום מעצבן היה לי. אני רוצה לגנוב אנרגיה מאנשים.
אני רוצה להגיד כמה שאני אדם נוראי ושכולם ישכנעו אותי שאני לא,
או להגיד כמה החיים שלי קשים והייתה לי ילדות קשה, ואז כולם ירחמו עלי ואני אגנוב להם אנרגיה.
אבל אני לא רוצה.
אני רוצה להיות במעגל החופש, אני רוצה להיות מודעת לרגש שלי ולקבל אותו.
אני רוצה שיהיה לי אושר אהבה ושמחה.
אבל אולי עוד קצת? רק עוד קצת במעגל הקורבן? רק עוד שני ג'ול של אנרגיה?
לא? נו, אבל הייתה לי ילדות קשה! ואני גם נורא אומללה!
ואף אחד לא אוהב אותי!
לא עובד. אפילו אני כבר לא מאמינה במה שאני אומרת.
טוב, שיהיה מעגל החופש... עכשיו צריך רק לנשום...
אוף לא בא לי. כן בא לי.
מעגל הקורבן.

פעם, כשהייתי בת שמונה, או תשע או עשר (אני חייבת לעשות מסע כדי לרפא את הזיכרון שלי... אולי לנשום לזה...) לא הייתי מצליחה להירדם בלי לדמיין את עצמי בסיטואציות למיניהן, בדימיוני הייתה הכיתה שלי נהפכת למרתף עינויים משוכלל, עם כלובים, ואזיקים, שוטים דווקא לא היו... ומלכת הכיתה היפה היתה באה ומענישה אותי, ומשפילה אותי.
אחר כך, כשגדלתי קצת, לא יכולתי להירדם בלי לדמיין שאני לרגליו של א. לא הייתי מקשטת בתפאורה ובאביזרים, רק להיות לרגליו, זה הספיק לי כדי להירדם.
אחר כך דמיינתי את נ. היא תמיד באה עם שוט ולבושה בבגדי עור סקסיים, היא גם הייתה לובשת אותם במציאות.
הייתי מדמיינת שני לא ממש קיימת, שכל ההוויה שלי מתמצת בהערצה של אותה מלכה מבית ספר יסודי, או א. או נ. הייתי נרדמת מתוך הזיות שמשכיחות אותי. לא, לא הייתי מתחרמנת מזה, לא תמיד. לפעמים זה פשוט היה עושה לי שקט בראש.

בתקופה האחרונה קשה לי להירדם, כשאני בבית שלי אני נרדמת מצויין וישנה טוב, אבל כשאני בדירה אני מתעוררת בבהלה מכל צפצוף ומאוד קשה לי להירדם. ושמתי לב שאני כבר לא נאחזת באותן פנטזיות שהיו לי פעם. לפעמים אני מנסה את זה, מתוך יאוש, כי באמת מאוחר, וזה מתחיל לשעמ אוי נורא, אז אני עוברת הלאה, לדברים אחרים. למחשבות אחרות. פתאום שמתי לב שאני כבר לא רוצה לא להיות קיימת, שאולי קשה לי להירדם, ואולי אני מתעוררת בבהלה, ואולי גם עוד מליון ואחד דברים שלא מושלם לי איתם, אבל אני עדיין לא רוצה לא להיות. להפך, אני רוצה להיות, להיות הרבה. כל הזמן להיות. להיות בשקט, וברעש, ובכל מני צבעים וצורות. ובעיקר להיות אני כל הזמן. כי ביניינו, למרות כל החסרונות שלי, ובאמת שיש לי מספיק, אני די אוהבת את עצמי. ולמרות שיש עוד כמה דברים שצריך לשנות, לשפצר, לרפא, אני עדיין אני. וטוב לי להיות אני. אני לא רוצה להיעלם יותר.
לפתע אני לא מבינה למה לי לוותר על השליטה שלי על עצמי. ותוך כדי ההבנה הזו אני גם מבינה למה אני חייבת לוותר על השליטה שלי על אחרים. למה אני חייבת להרפות, לא לראות שיטה בכל מקום, לא לנהל משקי כח אם כולם. במיוחד אם אלה שאני אוהבת. ותאמינו לי אני עושה את זה כל הזמן.
אני גם חושבת שעמוק מאוד בתודעה שלי אני חושבת שהעולם נברא בשבילי. הגעתי למסקנה הזו, שאני ושבת ככה, לפני כמה שבועות. בגלל זה אני גם לא מעריכה את מה שעושים בשבילי, ותמיד נפגעת.
זה שוב האגו שלי, הוא לא מחליט מהו רוצה, לגדול או להתמזער עד כדי אימה.
היה לי קשה קצת בשבוע האחרון, רבתי עם ידיד מאוד קרוב ואהוב בגלל מאבק כח נוסף, ונכון שגם לו הייתה אחריות ע הריב. אבל המקום שלי בריב הפריע לי יותר. לא יכולתי לקבל את זה שהוא כועס עלי (והוא כעס בצדק) ולא יכולתי לקבל את זה שהוא נפגע ממני (שוב, בצדק) ברגע שלא קיבתי את רצוני התחלתי להיתחרפן, וניסיתי להיתיישב לו בתוך הווריד עד שהוא "יסלח" לי, או יותר נכון, ימלא את מבוקשי.
בסוף וויתרתי כי קלטתי מה אני עושה. כשאני נפגעת אני כעסת, ואני רוצה שיניחו לי לכעוס, שיקבלו את זה לשיבינו שאם פוגעים בי אז אני אפגע.
אבל כשאני פוגעת אני מצפה לאיזוהי תובנה מיידית של הצד הנפגע שזו אני, שהוא חייב, אבל חייב, לסלוח לי. זה גם קשור לשליטה, אני חייבת להיות בשליטה כל הזמן על כל דבר. וכדי לפצות על הצורך הקשה מנשוא הזה, נוצר לי בראש הצורך האובססיבי להישלט, להגיע למי מנוחות שם לא צריך לשלוט עוד. שם ישלטו עלי.
אבל זה לא עובד ככה, אני לא יכולה למרר לכל האנשים שאני אוהבת את החיים ואז לצפות שזה שמישהו אחר ימרר לי את היים יפצה על זה.
אני צריכה לוותר על שליטה, ולהתחבר אל הכח שלי. להתחבר את הכח הפנימי שלי, שיביא לי את השליטה המלאה על החיים שלי, באופן בריא. ושיקח ממני את הנטל הנוראי הזה של להיות בשליטה כלל הזמן.

או אולי סופו של תהליך?
כמה פעמים ניסיתי לברר פה מאנשים מאיפה מגיע הצורך הזה שלהם, לשלוט, להישלט, להשפיל, להיות מושפל, להכאיב, וכיוצא בזה.
לא קיבלתי הרבה מענה. אני מניחה שזו שאלה אישית מאוד ולא הרבה ירצו לחלוק את התשובה, מה גם שזו שאלה מסובכת, לא תמיד אנחנו יודעים את הסיבות לדברים. וגם לא את כולם זה מעניין. יש כאלה שחושבים שהם נולדו ככה, וכנראה זה נכון לגביהם. ויש כאלה שזה נבנה אצלהם באישיות, במהלך התרחשות חייהם.
לי חשוב לברר את הסיבות לעצמי. אני מנסה לענות על רוב השאלות שאני שואלת. ועל חלק מהם, אני מצליחה. אז למה רציתי שישפילו אותי? למה גירה אותי לסגוד ולהעריץ?
התשובה הייתה קשה. לקח לי הרבה זמן להתמודד איתה. להבין שהיא נכונה.
נדמה לי שכתבתי אותה בבלוג הראשון שלי.
הצורך הזה, אצלי. ורק על עצמי לספר ידעתי. בא מתוך נפש פצועה, אגו לא מאוזן והכי חשוב, הכאה על חטא שלא חטאתי.
לפני כמה חודשים ניפגשתי עם החיות שלי. זה היה שלב נוסף בהבנה שלי את עצמי, בריפוי ובהתקדמות. גם נשמתי. והפעם ברצינות.
ועכשיו, אחרי תקופה, אני מוצאת את עצמי רואה מול עיני את מה שתמיד כל כך גירה אותי בפנטזיות. והנה, זה לא מזיז לי את קצה הדגדגן, הכל נראה לי זר, לא שייך לי. כאילו הפנטזיות האלו מעולם לא היו לחם חוקי.
והנה, לפתע אני כבר לא מרגישה אשמה. ואז מתחבר לי הכל. מעולם לא הרגתי אדם. לא חטאתי את אותו החטא שכה רציתי בזמנו לשלם עליו.
אני לא צריכה יותר להיענש. אין על מה.
ולפתע, אני סומכת על עצמי מספיק בשביל להחליט הכל בשבילי. לפתע אני לא מסוגלת להעריץ אף אדם. פתאום גם ההתנשאות שלי הפכה להיות שונה מאוד.
אנשים אומרים לי פה שאני לא שלמה עם היותי נשלטת. ואני תוהה אם בכלל הייתי אי פעם נשלטת באמת. אם באמת זה המקום שלי. ולא מיהרתי להכניס את עצמי תחת הגרה כדי להפיג את הכאב.
אני לא בטוחה עכשיו שאני מסוגלת להיכנע, ואני בטוחה שאני מאושרת יותר מפעם.
אז מה זה אומר על המוקם שלי כאן?

אתמול הייתה לי את השיחה הכי קשה בחיים שלי, פשוט יצאנו החוצה ואמרתי לו את הכל. בלי לברוח, בלי להפסיק, בלי להתחרט, בלי להתנצל. אמרתי כל מה שאני חושבת ומרגישה, את הפחד, את האובדן ואת הכאב. וגם את האהבה, שסוף סוף הצלחתי להרגיש כלפיו, אחרי כל כך הרבה שנים.
הרגשתי רע אחר כך כי הבנתי שהוא ישאר עצמו, שאני לא אוכל לשנות אותו, שאני לא אציל אותו. הרגשתי רע מאוד. היום דיברתי עם הירח. הוא הזכיר לי משהו שפעם אמרו לי, הזכיר לי שהאושר שלי לא התלוי באף אדם אחר. הזכיר לי שאני לא צריכה להציל אותו. וזה עשה לי טוב. עכשיו אני עצובה, אבל זה עצב טוב, זה עצב שהוא חלק ממני ולא עצב שמנתק אותי מעצמי. זה עצב שבא עם שלווה בתוכו. עצב שהייתי צריכה להרגיש לפני שתיימעשרה שנה. כמה טוב שאני יכולה להרגיש אותו סוף סוף. גם בו נמצא האושר.

מדהים כמה חכמות הן יכולות להיות, החיות.
לא רק הציפור שלי, שעכשיו אני יודעת גם איך קוראים לה,
גם הנמלה, והדוב, והעץ, ושדה החיטה והירח והשמש והים, ואפילו הרוח של היטלר, עד כמה שזה נשמע חולני לימדה אותי שיעור חשוב מאוד. והצפרדע, שלא דיברתי איתה אישית, אבל הביאו לי אותה והיא איתי עכשיו, נותנת לי שלווה.

חזרתי מהפגישה עם החיות עם המון שיעורי בית, המון המון משימות, חלק מהן קשות נורא ואני כל הזמן דוחה אותן. אבל זה לא עובד ככה, אני צריכה לעשות אותן, גם המורה שלי רוצה שאני אשלח לה את כל השיחות שלי והיא תעבוד איתי עליהן... ככה שאין לי ממש בררה, מה גם זה מאוד לטובתי, להקשיב להן.

למדתי כל כך הרבה דברים.
למדתי להיות רגועה יותר, ולמדתי להיות שיפוטית פחות, ולמדתי לפחד פחות ולהיות יותר משוחררת, וגם, וזה אולי הדבר הכי משמעותי שעשיתי שם, טיפלתי בבעיה הכי עמוקה בחיים שלי, בטראומת ילדות היקרה שלי 😄
שמתם לב, כמה יקרות לנו הטראומות שלנו? או שזה רק אצלי? כמה קשה להיפרד מהכאב שהן מעוררות, כמה קשה להפסיק לראות את עצמך קורבן, להאשים? עכשיו יש לי תירוץ אחד פחות לסחוט אנרגיה מאנשים 😄
עכשיו אני פחות אוהבת את הטראומה שלי... עכשיו אני לא מפחדת כמעט.
ועכשיו יותר טוב לי.

העץ אמר לי שאני לא אהיה גדולה יותר נפשית עם אשפוט כל דבר שעומד מולי.
והנמלה אמרה לי שיש מה ללמוד גם מיצורים קטנים מאוד.
והשמש אמרה לי שיש אור בכל דבר בעולם.
היו עוד דברים. אבל לא הכל אני רוצה לספר, זה משהו נורא אנטימי. למען האמת אין לי מושג למה אני כותבת את זה פה, זה כל כך לא קשור לנושא, וכל כך לא קשור שום דבר.
אבל יש לי חשק לכתוב את זה פה, ואני חושבת שזה לא יפריע לאף אחד 😄

בכל מקרה, שיהיה לכולם שבת נפלאה, ובכלל :)

מחר אני הולכת לפגוש את הציפור שלי, ובטח גם עוד חיות שיבואו, כי היא כמעט אף פעם לא באה לבד...
אני נורא מתרגשת, מזמן לא נפגשנו באמת, היו כמובן, כמה פגישות חטופות פה ושם, ביומולדת שלי, ועוד כמה פעמים כשטיילתי ביער, אבל ממש מזמן לא הלכתי ממש לפגוש אותה...

אני עדיין לא בטוחה מה אני אשאל אותה, חשבתי על כמה נושאים ואני צריכה להתיעץ על זה עם מורתי, אולי אני אעבוד על הבעיה הכי גדולה בחיים שלי? או אולי זה טיפ טיפה גדול עלי בשלב הזה, או אולי, אם לא עכשיו אז מתי?

אני לא יודעת.

והמורה שלי לא תאהב את הרעיון הזה, שאני לא יודעת על מה לעבוד, היא אמרה לי שאני צריכה לחשוב על משהו ולכתוב לה... נו שוין, אני כבר רגילה שהיא מתעצבנת עלי 😄

עבדתי יום שלם כדי לעשות רעשן מדלעת ויצא לי ממש יפה, (אפילו ביקשתי מהמורה למלאכה דבק חם) ואז כשהייתי כבר בבית הוא נפל על הרצפה ונשבר... כמעט בכיתי... הוא היה נורא יפה...


טוב, מספיק עם השטויות, שבוע הבא אני מבטיחה לכתוב משהו רציני יותר, משהו שיספרו לי החיות 😄