דברים שסיפרו לי החיות

אישה אחת רקדה בתוך האש של עצמה, היא הייתה עסוקה כל כך בלנסות לברוח מעצמה שכלל לא שמה לב שהיא לא זזה, והאש שרפה את גופה.
יום אחד היא שמעה את הציפור הגדולה, תרקדי, זו אמרה לה, תרקדי. והאישה התחילה לרקוד.
היא רקדה סביב האש והיא רקדה עם האש, והאש החלה ללמד אותה לשיר אמת.
האישה החלה לשיר תןך כדי הריקוד, לשיר את המילים שאמרו לה הציפורים הגדולות, לשיר את המילים שהיו אצורות בתוכה, לשיר את המילים של האמת הקדמונית שלחש אלוהים לאדם הראשון בשעת בריאתו.
ככל שהאישה הרבתה לרקוד ולשיר כך המילים הרבו להגיע, וככל שהמילים הרבו להגיע כך נשלו מכפות רגליה ומצפורניה מילים ישנות, מילים פצועות, הן נשלו והאש לקחה אותם איתה.
האישה לא נשמה את המילים הפצועות מתוך העשן, אלה את את מילות האמת שהאש העבירה לה מתוך דברי האלים הקדמונים.
האישה המשיכה לרקוד ולשיר ולצחוק ולבכות והגוף שלה נעשה קל כמו נוצה והנפש שלה הייתה נקייה והיא הייתה חופשית.
ואלוהים יצא אליה מתוך הגן ואמר לה "ברוכה את בתוך גני, עכשיו ותמיד ברוכה תהיי והיית" והאישה אהבה.
מתוך האהבה של האטישה צמח עץ פירות והאישה יכלה לבנות לה בית ולאכול מהפרות ולראות את כי היפה שאלוהים ברא עבורה.
ויראה אלוהים כי טוב.

כמו תמיד עבר נצח מאז שכתבתי כאן.
עבר הרבה זמן מאז שהרגשתי צורך, מאז שרציתי, ומאז שהיה לי מה לכתוב על דברים שסיפרו לי החיות.
אבל עכשיו, אחרי חצי שנה של שינוי, אנ מריגהש אחרת.
אני מרגישה אחרת כי בניגוד לכל הפעמים הקודמות השינוי בא בלי ששמתי לב אליו, הוא בא בעדינות ובחמלה, ובאהבה אין סופית, הוא בא בדיוק איך שהייתי צריכה.
החיות סיפרו לי כל כך הרבה לאחרונה, הם הביאו לי מתנות חדשות לחיים שלי, ובעיקר את האמון שלי בהן, שעשכיו קיים הרבה יותר מבעבר. נדמה לי שאני עדיין בשוק מהאמת שיש שם. מהעובדה שזה עובד, שמישהו באמת יכול להתרפא, לא סתם לחפור, לא סתם לעשות כאילו, אלא שבאמת, משהו שכל כך כאב פעם יהפוך פתאום לסיפור מהעבר. משהו שכל כך הפחיד פעם יהפוך לסתם עוד דבר בעולם, בלי פחד, בלי הגנות, רק עוד משהו שקיים, כמו מקלדת, או בקבוק קולה. עוד עצם.
ציפור גדולה מאוד לימדה אותי על מוות, ושבט המרפאים ביער הקסום ריפאו אותי מהכאבים של התקופה ההיא, שהחליטה להיגמר כנראה, בערך לפני שנה. ועוד ציפור קטנה, יחד עם צייר אגדי שמצייר בשדה כל היום, לימדו אותי על כתיבה ואומנות. פרפר גדול, כחול יפהף בא אלי כדי להביא לי כח, ונשמות קטנות שלי חזרו לגור אצלי בגוף.
כל כך הרבה תודה אני מוכירה על הקשר הנדיר, הקסום והנגיש כל כך עם החיות שלי. קשר שמאפשר לגדול, ולחיות טוב יותר, קשר פשוט שמאפשר להכניס לחיים קסם אמיתי, כמעט כמו באגדות, בדיוק כמו באגדות, רק אמיתי. כך כך הרבה תודה. כל כך הרבה שנים.

כל כך הרבה זמן לא כתבתי, כל כך הרבה זמן לא נכנסתי לאתר הזה...
הרבה השתנה בזמן הזה.
לפני חודשיים חזרתי שוב למקום חשוך, זה לא היה קשה כמו בפעמים הקודמות, הפעם חשבתי יותר. הפעם להישאר שם הייתה החלטה מודעת, הייתי צריכה עוד זמן להבין את עצמי.
הזמן עבר, ואפילו שלא עשיתי שום דבר מיוחד, בעיקר ראיתי שטויות במחשב, משהו השתנה, משהו הובן לי. נזכרת במשהו.
ואז ידעתי שאני צריכה שינוי.
וקראתי לו ממעמקי תודעתי
והוא בא.
הוא בא בדמות ספר שיצרתי לתוך החיים שלי, והוא הסיבה שאני כותבת כאן עכשיו.
כתבתי גם במקומות אחרים, אמרתי במקומות אחרים ואגיד זאת כאן.שם הספר הוא "שיחות עם אלוהים" והסופר הוא ניל דונאלד וולש. הספר הזה הביא לחיים שלי מתנה מדהימה ואיפשר לי לתת אותה לאחרים, הספר הזה הזכיר לי בבהירות יוצאת מן הכלל את היופי שידעתי שיש בעולם שלי, בחיים שלי, בכל רגע ורגע.
מזמן לא דיברתי עם החיות שלי,
היו לי סיבות, אבל למרות שבחרתי לא לדבר איתן התגעגעתי אליהן מאוד. חיפשתי משהו אחר. משהו שיתן לי דרך לדבר איתן באופן שונה. הספר הזכיר לי איך. הספר הזכיר לי איך אני יכולה לחיות את החיים שלי באופן המלא והיפה ביותר שאני יכולה לדמיין.
וזה מה שאני חווה עכשיו. שמחה. שמחה זה כייף. אני אוהבת שמחה.
כתבתי את זה כדי להמליץ על הספר, לדעתי יש בו חכמה אמיתית שיכולה לרפא.
אז המלצתי.
יום נפלא.

הרבה זמן לא כתבתי כאן, חלק מהזמן לא יכולתי וחלק מהזמן לא רציתי. עכשיו אני רוצה לחרוג ממנהגי. לכתוב משהו שונה ממה שכתבתי בדרך כלל. לכתוב משהו ציבורי ולא אישי.
הבטחתי לעצמי שאחרי המצעד-עצרת, אני לוקחת חופש מזה, לא חושבת על זה, לא הולכת לבדוק חדשות כל יום. זה לא עובד. גם בלי המצעד קורים פה מספיק דברים שאני לא יכולה להתעלם מהם.
אבל אני רוצה לכתוב עכשיו, אחרי שאף אחד לא נדקר, ואחרי שקצת התעודדתי בארוע שהפיק הבית הפתוח. אני רוצה לכתוב את מה שלא כתבתי לפני זה.
אני רוצה לכתוב למה דווקא בירושלים. למה לעשות דווקא לחרדים, לעשות פרובוקציות. ולמה בעצם לא לעשות מצעד גאווה רק בתל אביב, איפה שזה מקובל.
אני רוצה לענות על זה.
כל מי שירושלמי, ושייך לקהילה יודע את זה, ויש באתר הזה לא מעט כאלה.
הוא יודע שהמצעד בירושלים הוא לא מצעד שמיבא אנשים מתל אביב, זאת לא מטרתו, אל אף כמה שאנחנו שמחים שהם באים. ואנחנו באמת שמחים. המצעד הזה צועד בשבילנו, ההומאויות הירושלמיות, הדייקיות הירושלמיות ושאר הג'נדרקווירים שחיים פה.
ירושלים זאת העיר שלי. אני חיה בה, לומדת בה, יש לי משפחה וחברים בה. החיים שלי הם בירושלים.
בירושלים יש קהילה חיה ובועטת ונושמת, קהילה גאה ומיוחדת, שעברה הרבה בשבועות האחורנים. ולא רק בשבועות האלה.
הקהילה הזו רוצה להתקיים ללא פחד, רוצה לחיות בשלום, רוצה זכויות, רוצה הכרה, רוצה להישאר בעיר הזאת, שהיא שייכת אליה, בלי שיוקיעו אותה. לא החרדים, ולא אף אחד אחר.
אני לא רוצה לעבור לתל אביב, תלת אביב היא לא העיר שלי, ירושלים היא העיר שלי. ואני רוצה לראות את העיר הזאת דמוקרטית. אני רוצה לראות אותה נאורה. אני רוצה לראות דתיים המצעד הגאווה מפגינים איתנו, לכבוד הדמוקרטיה.
מי שלא ירושלמי קשה להאשים אותו שהוא לא מכיר את ירושלים, היא עיר מיוחדת, וצריך לחיות בה בשביל להכיר אותה, היא עיר מגוונת, עם הרבה אנשים וקבוצות ומגזרים. בינהם המגזר הדתי, שמשום מה חושב את העיר הזאת לשלו בלבד.
זאת לא עיר חרדית, זאת עיר של כולנו. וזאת עיר קדושה להרבה אנשים, לכאלה שנגדנו ולכאלה שהיו איתנו אתמול.
אתם, אלה שאומרים שאנחנו עושים דווקא, ממתי לציבור כלשהו אין זכות להפגין בעיר בירה בגלל ציבור אחר? ממתי מציבור כלשהו נששלת הזכות להפגין?
החרדים שורפים חנויות, פחי אשפה, מסיתים לרצח. אבל לנו אין זכות להפגין נגד זה. מסתבר שאתם, שאינכם ירושלמים, שאינכם חיים בעיר המיוחדת הזאת, אינכם אוהבים אותה, אינכם מכירים אותה, אתם כבר החלטת שהעיר הזאת לא שלי. אפילו שאני חייה פה כבר שנים. אפילו אם נולדתי פה, ברגע שהנטייה המינית שלי מציקה לחרדים, אין לי זכות להתקיים. אין לי זכותך להפגין. אין לי זכות לא להידקר.
זה קשה לי. זה קשה לי כי אני אוהבת את העיר שלי, אני אוהבת ללכת ברגל בלילות ולהרגיש את האוויר הירושלמי, אני אוהבת ללכת לשוק, אני אוהבת ללמוד באוניברסיטה שנמצאת בה, אני אוהבת לטיל בהרים שמקיפים אותה, אני אוהבת את האנשים שנמצאים בה.
אני לא מוכנה שלא ייתנו לי להפגין בה, שלא ייתנו לי לנסות להפוך אותה למה שהיא יכולה להיות, העיר הפלורליסטית ביותר שיש, עיר בעלת כל כך הרבה ציבורים שחיים ביחד. עיר שבה לכל מגזר שרוצה בכך יש מצעד גאווה משלו. עיר שלא מנסים להרוג אותי בה.
אבל לא, אתם הרי לא חיים פה, אתם חיים במקום אחר, שלא נהפך למשהו חשוך ומפחיד, אתם לא מבינים למה אני צריכה להתקיים פה, למה אני עושה דווקא. אתם לא מבינים שזו העיר שלי, אתם, שאינכם חיים פה, נתתם אותה לחרדים, למרות שהיא מעולם לא הייתה שייכת להם, לא יותר משהיא הייתה שייכת לי.
מישהו באחד הפורומים אמר "מותר לך לצעוק שאתה קיים בכל מקום חוץ מירושלים. מותר לעשות מצעד, אסור לעשות מצעד עם אצבע משולשת, זה מסוכן"
יש לי תשובה לאיש הזה: אני קיימת בירושלים. אני כבר כאן. ואני אצעק שאני קיימת כאן, עד שאני אקבל את כל הזכויות שמגיעות לי, את היחס החברתי שמגיע לי, וגם אז אני אמשיך לצעוק. כי בא לי. יש מספיק הפגנות של מספיק ציבורים בירושלים. גם אנחנו רוצים. וגם לנו מגיע.
אני מזמינה את כל אלה שאומרים שזה לעשות דווקא לבוא ולראות, לבוא ולהכיר את הקהילה הירושלמית הגאה, את הבית הפתוח, את השושן, אותנו. את העיר. אני מזמינה אותו לטייל בכל החלקים של העיר ולהבין למה דווקא בעיר הזאת, חייב להיות מצעד. בשם הדמוקרטיה, בשם השוויון ובשם המוסר.
ולא, זאת לא פרובוקציה, לא יותר משהפגנה של שמאלנים מעצבנת את הימנים ולהפך. מה לעשות, אנחנו הרבה מאוד אנשים ולא לכולם אותה דעה. זה עדיין לא אומר שדווקא לנו אין זכות להפגין.
למען השם, זאת עיר בירה. זה הגיוני לעשות הפגנה בעיר הבירה, שם נמצא השלטון.
ולמען השם זאת העיר שלנו, שם אנחנו רוצים להפגין. לא מוכנים שייגרשו אותנו לתל אביב.

בעזרת השם, בקיץ יהיה פה מצעד נוסף, שיצעד, אני מקווה מאוד, בשלום, בדיוטק כמו שצעד כל מצעד עד שנה שעברה. ואולי ככה תחזור קצת שפיות לירושלים, והיא תהיה יום אחד מה שאני כל כך רוצה לראות בה. עיר של כל מי שחיי בה.

לפעמים ברגעים קשים יש הבנות כאלה שעושות לך חם וקר בו זמנית.
כשישבתי על המדרגות שמובילות לבית סבתא, רועדת מדמעות ומפחד. מחכה שאמא תגיעה כדי שלא אני אצטרך להגיד לסבתא שהבן שלה מת.
באו כל המחשבות. זה היה כבר אחרי שצרחתי כמה דקות בחדר שלי, אחרי שהתקשרתי לעבודה להודיע שאני לא מגיעה, אחרי ששלחתי סמס לידיד. אחרי שעישנתי, אחרי שהלכתי ברגל, אחרי שישבתי חצי שעה על המדרגות ובכיתי. אחרי זה באו מחשבות. ואז דמיינתי איך עוד אנשים יכולים למות, ועוד אנשים. ובסוף כולם ימותו. אלה מחשבות שתמיד יש לי כשאני חושבת על מוות יותר מדי.
ואז מתוך כל המחשבות האלה צמחה פתאום הבנה, שנשמעיה מדכאת יותר מכל דבר אחר בחיים. אבלח היא הייתה מעודדת כמעט באותה צורה בה הייתה מדכאת.
תמיד יהיה לי אותי. לא משנה מה יקרה, אני תמיד אשאר. ואותי תיד יהיה לי.
יש משהו בודד מאוד בהבנה הזו, אבל יחד עם הבדידות הזו יש גם אושר קטן שמסתתר למטה, מתחת לכל הכאב שמלווה אותו.

תמיד יהיה לי אותי.

השוואה:
אם זה היה קורה לאנשים אחרים לא היה להם כל כך קשה.
לאנשים אחרים לא קשה. רק לי.

שיפוטיות:
זה לא בסדר שקשה לי, הוא רק דוד, כשדודים מתים לאנשים לא קשה.

התנגדות:
לא קשה לי בכלל. למה שיהיה קשה לי? כולו מה קרה?
לא משהו רציני.

ניתוח:
קשה לי בגלל שקשה לי להתמודד עם אובדן בכלליות כי זה מזכיר לי את האובדן ההוא. ובכלל הכל קשור בסופו של דבר למשהו אחר. אני מרגישה את הרגשות שלי כי עברתי את מה שעברתי בחיים שלי... וזה לא מפסיק.

הזדהות:
לאמא כל כך קשה. גם לאחותי בטח ממש קשה. לכולם ממש קשה. אני חייבת להציל אותם מהקושי הזה...


סכיזו במעגל הקורבן.
גם זה קורה.

תמיד חשבתי שאם אני עוד פעם אצטרך להתמודד עם הכאב הזה, אני פשוט אמות. לא אוכל יותר להכיל את הכאב הזה.
והנה זה קרה.
פשוט ככה. קרה.
פתאום קרה.
ואני כבר לא ילדה בת 10.
והידיעה הזו, שאני יכולה לחיות למרות כאב, שאני אחיה את החיים שאני אבחר לעצמי, שהאושר לא יעזוב אותי. הידיעה הזו, שהאבל הוא לא סופי. רק המוות עצמו.
הידיעה הזו כל כך קשה לי.
חשבתי שאני אמות מזה.
והנה אני חיה.
כמה שונה להיות במקום הזה שוב, כשאת לא ילדה בת 10.

במצבים קיצוניים מאוד מגלים דברים אמיתיים מאוד.
לפני יומיים דודי נפטר.
אתמול הייתה הלוויה.
אדם שבקושי מכיר אותי, ששוחח איתי פעמים מעטות, שלא ידע דבר על היחסבם שלי עם הדוד, מה ההיסטוריה שלי איתו, ומה גודל הכאב שאני מרגישה, אדם שהוא ידיד שלי, שאני כמעט ולא נפגשת איתו, הציע לי לבוא איתי להלוויה. הצעה כל כך טהורה. הוא היה שם, במסנג'ר מנסה לעזור לי בדרכים שהוא מכיר, שלא היו מתיאמות לי, אבל הלב הגדול שלו, כן התאים לי.
תודה קייל.

לעומת זאת מישהי שמכירה אותי שנים. אבל המון שנים.
פוגשת אותי ואחר כך מתלוננת שדיברתי רק על דברים מדכאים. יומיים אחרי שהוא מת אני אמורה להוות לה תוכנית בידור.
ואחרי שאמרתי לה שלא תגיד לי איך לדבר ועל מה, היא אמרה שאני צועקת עליה ונעלבה.
וזאת הייתה חברה שלי, מישהי שידעה את כל הסיפור, מישהי שיכלה לשער את גודל הכאב. מישהי שמכירה אותי.

מצבים קיצוניים מראים כל כך הרב דברים.

לפעמים מפתיע אותי עד כמה אפשר להתשנות תוך כל כך מעט זמן, וכל זה בלי להשתנות באמת, בלי להפוך לאדם אחר, בלי שהאופי שלי יהיה שונה. זה מדהים.
אמא נכנסת לחדר, מספרת לי דברים, דברים שלפני שלוש שנים היא לא הייתה מספרת לי, מפחדת שאני אפגע בעצמי אם אדע, אז הייתי מגלה את הדברים האלה לבד, ופוגעת בעצמי אחר כך.
לפני שנה וחצי היא לא הייתה מספרת לי את זה כי לא ידעה להתמודד עם התגובה שלי, כבר לא פגעתי בעצמי, אבל הדברים האלה היו הרבה יותר מדי גדולים בשביל שאוכל להכיל אותם ולהגיב בצורה הגיונית.

עכשיו היא נכנסת, מדליקה סיגריה ומספרת לי את הדברים, אלה דברים לא נעימים, שמזכירים לי דברים לא נעימים עוד יותר.
דברים ממש לא נעימים, דברים שפעם לא יכולתי להכיל בתוכי.
אני מדליקה סיגריה, בכל זאת, אלה לא דברים קלים.
אני מחבה אותה, נושמת, מגיבה, אומרת לה שזה לא נורא, ששום דבר בעצם לא השתנה, ושהמצב הוא בדיוק כמו שהוא היה, ושאנחנו יכולות להתמודד איתו, למרות שזה קשה, וזה קשה.
אומרת לה, שיש דברים שאי אפשר להתמודד איתם בלי עזרה, שהם גדולים מדי אפילו בשבילה, והיא מסכימה, אומרת שתחשוב על זה. ואני יושבת בחדר שלי, והאושר לא הולך לשום מקום, כי הוא לא יכול, כי אף אחד, אפילו האדם ההוא, לא יכול לקחת לי את האושר. וזה אושר אמיתי, כי אני עצובה. עצובה ומאושרת. עצובה באמת, בלי להתנגד לעצב, אני מחבקת את העצב, מכבדת אותו, מרשה לו להיות, ואני שלווה. אין לי חשק לבכות בהיסטריה, אין לי צורך לפגוע בגוף כדי לברוח מהכאב הפיזי, אני שלווה ומאושרת, ועצובה. העצב מרגיש שהוא היה כאן מספיק, שכיבדו אותו, והוא הולך, ואני נשארת עם השלווה. גאווה עצמית, תפיכה על השכם. כל הכבוד סכיזו, כל הכבוד. לפני שנתיים לא היית מצליחה להבין איך אפשר להישאר מאושרת אם החדשות האלה. אבל את יכולה, כי אף אחד, אף אחד בכל היקום כולו לא יכול להיכנס לי לנפש ולקחת לי את האושר משם.
והעולם הזה, הוא כל כך יפה, עם כל הריבוי שממלא אותו, עם כל היופי והכיעור והכאב והשמחה. הכל כל כך יפה, אני כל כך אוהבת אותו.

אני מדברת עם חבר טוב, שיחה טובה, מלאה בחוש הומור הזוי וציני שרק שניינו מבינים כהלכה, אני אותה אחת שהייתה לפני שנתיים. רק מאושרת ושלווה יותר.
תודה לחיות שלי שהסבירו לי דברים שלא יכולתי להבין אחרת.
תודה לנשימה שמלווה אותי ברגעים קשים וקלים.
תודה לאנרגיה המרפאת, המדהימה, שיודעת לרפא בעדינות פצעים קשים ומלווה אותי כבר הרבה שנים.
תודה לי.

פעם כשפגשתי את החיות שלי, פגשתי אותו, והוא אמר לי שלכל דבר שהוא עשה בעולם הזה יש סיבה. מאז כל פעם שהירח יפה אני נזכרת במה שהוא אמר וזה עושה לי טוב בלב.
עכשיו דיברתי עם מישהו, דו מימדי, ווירטואלי אני מתכוונת, סתם אחד שאני מדברת איתו דרך הרשת כבר די הרבה זמן, היו לנו שיחות טובות ארוכות ומענייות.
ועכשיו הוא אמר לי שהוא רוצה לרצוח עם שלם. שאין לו בעיה עם זה, שהעולם יהיה טוב יותר אם העם הזה ירצח, ושכמכינים חביתה, חייבים לשבור כמה ביצים.
ואני שואלת, למה שכהוא אמר לי שלכל דבר יש סיבה הוא לא הסביר לי את הסיבה לרוע הזה, אולי זא זה לא היה גורם לי לבכות.

אני יודעת, ידיעה ישירה כזאת, שנמצאת בגוף ולא בשכל, לא בלוגיקה, ברגש, אני יודעת שלכל דבר שקרה לי בחיים יש סיבה, והסביה הזו מובילה למשהו יפה ואמיתי. לשיעור, שיעור שבשבילו באתי לחיים האלה, שיעור יגרום לי לצמוח ולהיות עוד יותר מאושרת ממה שאני עכשיו.
אבל למה השיעורים האלה חייבים להיות כל כך כואבים?
ולא אני לא מדברת על מה שכתבתי מקודם. אני מדברת על כאב גדול בהרבה. כאב שלא הולך ורק נשאר.

בסוף שבוע אני הולכת לפגוש את החיות שלי, ואני אפילו לא יודעת מה לשאול אותן, יש לי כמה רעיונות, אבל אני לא סוגרה על עצמי. בפעם האחרונה שפגשתי אותן הייתה שאלה כל ברורה ותשובה כל כך ברורה, שעד עכשיו אני לא מאמינה למה שהן אמרו, למרות שהן חכמות ויודעות את כל מה שיש לדעת ביקום.
איך אני יכולה להבין ששכחתי משהו שקרה לי ואז נזכרתי? ועוד משהו די משמעותי, שלא תדיגו שכחתי שאכלתי תפ]ח בכיתה א'. שכחתי משהו שאמורים לזכור. אבל אני שכחתי, ואז נזכרתי, ואפילו לא המצאתי, ככה הן אומרות. אבל לכו תדעו למה הן אמרות את זה.
חיות שלי. כמה אני אוהבת את החיבור הזה. כמה אני אוהבת את העולם הזה.
רק חבל שלפעמים צריך לכאוב כל כך.
לקבל את הכאב. הוא גם שלי. גם את זה אני יודעת, אבל רק בראש אני יודעת, לא בגוף. בגוף רק כואב לי, ואני רק רוצה משכח כאבים, לא שאם היה לי הייתי לוקחת אותו. מה גם שאף אחד לא היה נותן לי, לא רושמים תרופות לכאב מהסוג הזה, הוא טבעי. טבעי וכואב.
אני מאושרת, כשאני מקבלת אותי אני מאושרת, כשאני נונת לעצמי להרגיש את הכאב ולא לברוח ממנו, אז אני הכי מאושרת. אין יותר מאושרת מזה.