דברים שסיפרו לי החיות

הרבה זמן לא כתבתי כאן, חלק מהזמן לא יכולתי וחלק מהזמן לא רציתי. עכשיו אני רוצה לחרוג ממנהגי. לכתוב משהו שונה ממה שכתבתי בדרך כלל. לכתוב משהו ציבורי ולא אישי.
הבטחתי לעצמי שאחרי המצעד-עצרת, אני לוקחת חופש מזה, לא חושבת על זה, לא הולכת לבדוק חדשות כל יום. זה לא עובד. גם בלי המצעד קורים פה מספיק דברים שאני לא יכולה להתעלם מהם.
אבל אני רוצה לכתוב עכשיו, אחרי שאף אחד לא נדקר, ואחרי שקצת התעודדתי בארוע שהפיק הבית הפתוח. אני רוצה לכתוב את מה שלא כתבתי לפני זה.
אני רוצה לכתוב למה דווקא בירושלים. למה לעשות דווקא לחרדים, לעשות פרובוקציות. ולמה בעצם לא לעשות מצעד גאווה רק בתל אביב, איפה שזה מקובל.
אני רוצה לענות על זה.
כל מי שירושלמי, ושייך לקהילה יודע את זה, ויש באתר הזה לא מעט כאלה.
הוא יודע שהמצעד בירושלים הוא לא מצעד שמיבא אנשים מתל אביב, זאת לא מטרתו, אל אף כמה שאנחנו שמחים שהם באים. ואנחנו באמת שמחים. המצעד הזה צועד בשבילנו, ההומאויות הירושלמיות, הדייקיות הירושלמיות ושאר הג'נדרקווירים שחיים פה.
ירושלים זאת העיר שלי. אני חיה בה, לומדת בה, יש לי משפחה וחברים בה. החיים שלי הם בירושלים.
בירושלים יש קהילה חיה ובועטת ונושמת, קהילה גאה ומיוחדת, שעברה הרבה בשבועות האחורנים. ולא רק בשבועות האלה.
הקהילה הזו רוצה להתקיים ללא פחד, רוצה לחיות בשלום, רוצה זכויות, רוצה הכרה, רוצה להישאר בעיר הזאת, שהיא שייכת אליה, בלי שיוקיעו אותה. לא החרדים, ולא אף אחד אחר.
אני לא רוצה לעבור לתל אביב, תלת אביב היא לא העיר שלי, ירושלים היא העיר שלי. ואני רוצה לראות את העיר הזאת דמוקרטית. אני רוצה לראות אותה נאורה. אני רוצה לראות דתיים המצעד הגאווה מפגינים איתנו, לכבוד הדמוקרטיה.
מי שלא ירושלמי קשה להאשים אותו שהוא לא מכיר את ירושלים, היא עיר מיוחדת, וצריך לחיות בה בשביל להכיר אותה, היא עיר מגוונת, עם הרבה אנשים וקבוצות ומגזרים. בינהם המגזר הדתי, שמשום מה חושב את העיר הזאת לשלו בלבד.
זאת לא עיר חרדית, זאת עיר של כולנו. וזאת עיר קדושה להרבה אנשים, לכאלה שנגדנו ולכאלה שהיו איתנו אתמול.
אתם, אלה שאומרים שאנחנו עושים דווקא, ממתי לציבור כלשהו אין זכות להפגין בעיר בירה בגלל ציבור אחר? ממתי מציבור כלשהו נששלת הזכות להפגין?
החרדים שורפים חנויות, פחי אשפה, מסיתים לרצח. אבל לנו אין זכות להפגין נגד זה. מסתבר שאתם, שאינכם ירושלמים, שאינכם חיים בעיר המיוחדת הזאת, אינכם אוהבים אותה, אינכם מכירים אותה, אתם כבר החלטת שהעיר הזאת לא שלי. אפילו שאני חייה פה כבר שנים. אפילו אם נולדתי פה, ברגע שהנטייה המינית שלי מציקה לחרדים, אין לי זכות להתקיים. אין לי זכותך להפגין. אין לי זכות לא להידקר.
זה קשה לי. זה קשה לי כי אני אוהבת את העיר שלי, אני אוהבת ללכת ברגל בלילות ולהרגיש את האוויר הירושלמי, אני אוהבת ללכת לשוק, אני אוהבת ללמוד באוניברסיטה שנמצאת בה, אני אוהבת לטיל בהרים שמקיפים אותה, אני אוהבת את האנשים שנמצאים בה.
אני לא מוכנה שלא ייתנו לי להפגין בה, שלא ייתנו לי לנסות להפוך אותה למה שהיא יכולה להיות, העיר הפלורליסטית ביותר שיש, עיר בעלת כל כך הרבה ציבורים שחיים ביחד. עיר שבה לכל מגזר שרוצה בכך יש מצעד גאווה משלו. עיר שלא מנסים להרוג אותי בה.
אבל לא, אתם הרי לא חיים פה, אתם חיים במקום אחר, שלא נהפך למשהו חשוך ומפחיד, אתם לא מבינים למה אני צריכה להתקיים פה, למה אני עושה דווקא. אתם לא מבינים שזו העיר שלי, אתם, שאינכם חיים פה, נתתם אותה לחרדים, למרות שהיא מעולם לא הייתה שייכת להם, לא יותר משהיא הייתה שייכת לי.
מישהו באחד הפורומים אמר "מותר לך לצעוק שאתה קיים בכל מקום חוץ מירושלים. מותר לעשות מצעד, אסור לעשות מצעד עם אצבע משולשת, זה מסוכן"
יש לי תשובה לאיש הזה: אני קיימת בירושלים. אני כבר כאן. ואני אצעק שאני קיימת כאן, עד שאני אקבל את כל הזכויות שמגיעות לי, את היחס החברתי שמגיע לי, וגם אז אני אמשיך לצעוק. כי בא לי. יש מספיק הפגנות של מספיק ציבורים בירושלים. גם אנחנו רוצים. וגם לנו מגיע.
אני מזמינה את כל אלה שאומרים שזה לעשות דווקא לבוא ולראות, לבוא ולהכיר את הקהילה הירושלמית הגאה, את הבית הפתוח, את השושן, אותנו. את העיר. אני מזמינה אותו לטייל בכל החלקים של העיר ולהבין למה דווקא בעיר הזאת, חייב להיות מצעד. בשם הדמוקרטיה, בשם השוויון ובשם המוסר.
ולא, זאת לא פרובוקציה, לא יותר משהפגנה של שמאלנים מעצבנת את הימנים ולהפך. מה לעשות, אנחנו הרבה מאוד אנשים ולא לכולם אותה דעה. זה עדיין לא אומר שדווקא לנו אין זכות להפגין.
למען השם, זאת עיר בירה. זה הגיוני לעשות הפגנה בעיר הבירה, שם נמצא השלטון.
ולמען השם זאת העיר שלנו, שם אנחנו רוצים להפגין. לא מוכנים שייגרשו אותנו לתל אביב.

בעזרת השם, בקיץ יהיה פה מצעד נוסף, שיצעד, אני מקווה מאוד, בשלום, בדיוטק כמו שצעד כל מצעד עד שנה שעברה. ואולי ככה תחזור קצת שפיות לירושלים, והיא תהיה יום אחד מה שאני כל כך רוצה לראות בה. עיר של כל מי שחיי בה.