היא אמרה ,
אבל לפני שהיא אמרה , היא הצליפה , חזק .
והיה סימן , וכאב אמיתי - טוב לפחות עבורי .
היא הצליפה וכשלא יכולתי לעמוד בכאב ,
ברחתי , הלכתי לי משם , והיא , היא היתה שם .
לאסוף אותי , לא בחולשה , לא בכאב - היה מבט
וסטירה , ככה רק כדי להעמיד אותי שוב במקום
וזה היה יותר חזק מכל חיבוק שקיבלתי .
ולא היה שם גרם של רחמים .
היתה המון אהבה , וידיעה שאני יכול .
וזה שווה לי הכל .
התפרקתי בכיתי כמו שלא בכיתי שנים ,
עם דמעות והכל - ואני תמיד בוכה בלי דמעות ככה בשקט שאי אפשר לראות .
בכיתי כשראיתי שוב שהיא באה לי בטוב , שאין בה מילימטר של רע .
שהיא אוהבת אותי כמו שרציתי בדיוק , שהיא חזקה מולי , ומול החולשה שלי .
בכיתי כי עם הכאב הבנתי כמה אני אוהב אותה בחזרה .
אחר כך היא אמרה , אמרה ולא ידעה .
שבכל פעם שאני ארגיש את הסימן , שהשוט עשה לי בצד .
אני אזכר בה , ככה היא אמרה .
אמרה ולא ידעה , שאין לי צורך להיזכר , כי אני לא מרפה לרגע .
כי היא הפכה לדיירת קבע בנשמתי וברוחי ,
כי ימים שלמים אני מדבר איתה ברוחי ,
חושב מה היא היתה חושבת על , ואיך בדיוק כאן היא היתה צוחקת .
היא כל היום בתוך מחשבתי ,
לפני 13 שנים. 5 בדצמבר 2010 בשעה 21:04