הולך בקלות

יש יפים יותר .
חזקים , עשירים יותר.
יש יותר .
מענינים יותר , עמוקים יותר.

שומע כאן את " שוטי הנבואה "
שום דבר , והכל , זה בסופו של דבר,
אותו המחר

אז יש יותר טובים ,
ובטח כמה שהם יותר רעים .
יש הרבה שהם יותר אכזריים ,
ויש כמה שהם יותר רכים .

יש מלא שהם ציבעוניים ,
ויש יפים שהם מנימליים
מין שחור וכמה שהם לבן

יש גדולים , קטנים ,
ויש כמה מופלאים , כן כמה מושלמים...
אז יש את הכל יש את כל המינים ,
ואת כל הצבעים , כמה חברים ,
ואיזה מאה אלף אויבים,

מלא צעירים , וכמה זקנים
ויש אותך , ויש אותך

ויש אותי , כוסאומו יש אותי
ואני יפה, מכוער , מתחבא, מחכה למחר,
חזק וחלש , אדיש ונרגש,
עמוק ופשוט , ישיר ועקיף ,

עדין , מנומס , יכול ליהיות גם מחוספס.
יפה , מכוער , זר , מנוכר
ויש אותך , כן יש לי אותך

מחפש מחפשת.
שלא מחפשת.

מחפשת מחפש , לא מחפשת.
מתחפשת , מחפש , שלא מחפש.

כולם מתחפשים , כולם מחפשים.
אף אחד לא מחפש , אף אחד לא בא בתחפושת.

וכולם עניים , גם מי שעשיר .
וזה תמיד מתחיל כשהלילה צעיר.

ונימשך במין מלל הזוי ערמומי,
מחפש מחפשת , שלא מחפשת.

אם זה טוב , החפוש אז ממשיך למיטה
ונכנס בגנבה לחלום המתוק.

ואחר כך הוא קם בבוקר איתך ,
וממשיך לחפש , את מה שאין רק לך,

עשיר ועני זה אותו הדבר.
כולם מחפשים את אותו המחר,

העיקר שיהיה ככה בדרך הגב,
ערמומי , פתלתלי , שועלי ,

וכלם מחפשים , מתחפשים, כן כלם
העיקר שהם לא , ולפי הכללים.

הכללים של חיפוש , הם כללי היתחפשות.
מציאות היא חיפוש, שלא נגמר לעולם,

החיפוש מסתיים, כשנמצאת התשובה,
התשובה היא את, ואני , ואתה
והדרך הזאת בה שבילים עד אין סוף.

כל הימים, כל הימים
חולמת אני על טוסיק מקסים.
טוסיק קטן, מקושט בסימן,
העושה כל מה שאני רוצה.

אלקה אותו ואומר, למשל:
"טוסיק, עשה שאני אגדל!"

אצליף על לחיו השני ואומר
טוסיק הפסק להסמיק !
ואם אותי הוא ירגיז,וירעד,
אז אמשיך להצליף עוד ועוד,
עד בלי די.

הוא יאדים ויסמיק עד מאד
יציית לי מחם וכאב,
טוסיק קטן מקושט בסימן ,
העושה כל מה שאני רוצה

עולה מתרומם למשמע הצלפה,
רחב ולבן מקושט בסימן ,
מבקש מתחנן , ורותת ,רק עוד פעם אחת ,
תעשה שיהיה לי סימן אדמדם .

טוסיק קטן מקושט בסימן ,
העושה כל מה שאני רוצה,
פעם למעלה , פעם למטה ,
לפעמים הוא רותת, מענג, מתענג.

טוסיק יפה אדמדם וחם,
מתחנן , ומסמיק , מנסה להשוויץ,
לא מפסיק הוא לזוז, מפחד, ותקווה.
אחד כזה שעושה כל מה שאני רוצה

אז אתמול בערב הראת לי כמה שאני קטן. את חכמה, יודעת , ואני , אני כמו תמיד, מטומטם . כבר משחר ימי ילדותי פורץ כל גבול, יבשתי , וימי ואת גדולה , חזקה , עיניניית , מבינה בחוקים , מכירה ת'כללים מתחת לשטח רוחשים הזרמים , אני כבר לא כאן , הגדר נפרצה. וזה תמיד כבר מזמן אותה מנגינה , את טובה , יכולה , חזקה. מכירה ת'חוקים , ואת כל הכללים , מנסה לשחק על אותם מגרשים . רק אני , אנוכי ושפל , חוזר למוטב , ואז מתקלקל , לא מבין את החוק. רק יודע לצחוק , אין חוקים , אין שלבים , לא שם על מגרשי משחקים ישנים . משנה כל חוק , כל כלל , לא יודע מי אני, ובכלל . וזה ככה מאז ועולם , כמו זאב , שאורב בלילות , מסתכל בעיניים כלות על בן דוד , מאולף וצייתן על אותו הכלבלב הקטן, שישן על סמיכה , אוכל ארוחה , זה שיש לו ילדה אהובה . גם אני כשהייתי שלך - את ידעת שזה לא אפשרי , אין גדר , חוק , ולא כלל , האילוף אפשרי , אבל התנאי הוא שלי , את ראית בשניה ראשונה , אחר כך התערפלה התמונה , התכסתה אהבה , וכבוד, חוקים , אמון , ועוד כמה מערפלי ראיה . אז רוח נשבה ,שינתה ת'תמונה, הדשא לו זז , ואני מין זאב שכמותי לא יכולתי יותר , לא שמעתי חוקים , או כללים , אין אמון , יש חיים אחרים אני רץ בשדות מאושר , יש טעם של רוח , אור , ופריחה. אם את באה ,אז רק יחפה , בלי כללים או חוקים בלי טובות . לשדה יש כללים משלו, זה הבית , חופשי ומוכר כאן אפשר ומותר זה הכלל , מין ניגוד עינינים שכזה , בין כלבלב , לזאב ההוזה מי יוביל המרוץ , ינצח בקרב , יש חשש שבסוף  יהיה זה. כלבלב

[צדפים הם שוויצרים
בדיוק כמו כמה אנשים שאני מכיר ואוהב הם שוויצרים לא קטנים
עם כל הפסים שלהם והשפיצים החדים - דיי שווצרים ושווים

אלף תשע מאות ומשהו סיני דהב אני והרמון של בנות מהכיתה הדברים הרגילים ים , צלילות
טיולי גמלים , והמון מדורות - קצת ליפני הגילגולים , והבנגים , שניה ליפני הסדינים הלוהטים - מלוכלכים , דקה ליפני שמתחילים את החיים שלוש דקות ליפני אובדן התמימות .

סיני לילות הזויים רצונות לוהטים וכמה בדווים שמסתובבים מסביבנו ( או יותר נכון מסביב להרמון )
עם מבט של - היי ילד אתה ביכלל מבין באיזה תקופה אתה בחיים
( אי אפשר להבין וזה חלק מהקסם ) - המון צחוק אמיתי ובריא בלי שום אביזרי עזר , תקשורת פשוטה שמחברת מהר בינינו לבין כל העולם והכי מתחברים לנערים ונערות ממקומות אחרים .

ואז הם באים שלושה בדווים יושבים ויש תה , מדורה , והמון דיבורים.

ופיתאום זה עולה מרומז וגלוי ואנחנו ממש נכנסים לסיפור : יושבות השלושה שתי בנות חטובות,
ואחת עגלגלה והבדווים כולם בוחנים את ה " סחורה " על שתי הרזות היפות אולי גמל אבל על ,
העגלגלה הם יתנו שלושה בלי וויכוח ביכלל הם מוכנים להוסיף גם כמה עשרות של כבשים ...

רק יאללה מהר בוא ניסגור העיסקה , ואותי זה מצחיק , ואני במשחק , מתמקח , חריף מתייעץ
עם הבנות , מתחילים לחשב ולזרוק רעיונות כאלה שרק ילדים יכולים להגות ( נקח הגמלים וגם את הכבשים ואת תברחי תוך שעה - ויאללה מסתלקים ... )

באיזה שהוא שלב זה ניהיה רציני שולחים את הילד להביא הגמלים

הבנות נלחצות , ואני לא מבין וצוחק , כאילו אין מצב שזה אמיתי - מבטל העיסקה , ורצים אל הים

הבדווים צוחקים - ואנחנו מכירים את אחת הנשים של ראש המתמקחים ג'מילה זה שמה אישה יפה מדהימה - ואז הסיפור שלה משאיר אותנו עם עיניים קרועות , דיי המומים כמו שרק ילדים שלא ראו עוד רוע - תמימים , יכולים ליהיות . אבל את הסיפור של ג'מילה ( סיפור דיי סטנדרטי את זה אני יודע היום - אבל אז הוא ניראה כסיפור שלא יכול להיתקיים - ממש תמימים ) אני אספר בהזדמנות

כותב , מצייר - רוצה להעביר מסר. משאיר רמזים , חלונות הצצה לתוך הנשמה. ככה תמיד וממה שקורא בבלוגים אחרים , זאת תכונה שמשותפת גם לאנשים אחרים. אז יש פרדוקס , מין ניגוד עיניינים בין הרצון לקשר, לפחד מהאחר, ובין התפר הזה נישתלים רמזים , רמזים שאולי יום אחד, יהפכו לברורים , יהיו ישירים . היתה פעם אחת , היא קראה בי כמו ספר , היא עברה אצלי בעולם,,,ליומים אולי ידעה לקחת ציור ולמצא את הקשר , הקשר בין כל החלונות , כן אלה שמובילים לתוך הבפנים ואני הרסתי , ברחתי , במקום אחר היתה רכות אין סופית של אישה - וגם יד המקרה לא ממש עזרה כך נגענו לחלקיק של שניה אבל בנגיעה הזאת היתה אמת צרופה . אולי כאן אני אמצא את אותה האחת שיודעת לקרא במבט , את זאת שתוכל להזיז הווילון ( לפעמים הם כבדים וכהים ) להביט ישר ללא עיניים לתוך הנשמה - כי שם יש חשיבות רק להרגשה לאהבה, לחלום ולעוד כמה שיש להם מקום

הייתי ילד בן 14 - 13 וכמו המון אנשים שאני מכיר היתאהבתי במטפלת שלי ( הסיפור הידוע על ילד שאוהב מורה ) היא היתה יפה אבל לא יופי מוחצן , יופי של מבט שני , ואני הייתי מחכה בכל יום ליראות אותה היה לי קשר טוב איתה היא אהבה אותי, היתי ילד נוח, יפה, אבל היא היתה גדולה אחרי צבא נשואה עם תינוק. ואני , אני הייתי ילד יום אחד אחד מבני כיתתי הרגיז אותה מאד. ואז תוך כדי שאנחנו מנקים את בית הילדים ( בעצם כיתה כוללת ) פעילות שיגרתית של יום יום היא ביקשה שאני יעזור לה להוציא את המיזרנים החוצה - היא החזיקה ביד מחבט שטיחים, והיתה עצבנית אש ( במצבים כאלה הלחיים שלה היו מאדימות - זה הכול לא צועקת ולא כלום רק מסמיקה ) והתחילה חובטת במיזרנים חזק , ואז היא התחילה תוך כדי החבטות : אני לא כזאת , אף פעם לא הרמתי יד על ילד , אבל הייתי מתה ש____________ יהיה עכשיו במקום המיזרן, אני יודעת שזה לא בסדר אבל איך שהייתי רוצה שהוא ישכב כאן על המיזרן הזה מולי . אני לא העזתי לדבר אבל הדימיון, המחשבות עבדו שם שעות נוספות