הולך בקלות

כל מה שכתבתי נמחק ,

טוב שזה נמחק ?

נמחק לא בא לי עוד פעם , על כל החשוף הזה .

נמחק , נמחק עדיף ככה

שימחק

הלך הרדיו באוטו , והיא היא נטרפת על מהירות גבוהה בווליום שנוגע בשמיים ,

הייתי שם , היה , קניתי , הרכבתי ,

לא אוהבת , על תקנה לי בחיים מתנה , ריב וקריזה בטרוף ,

אחרי כמה ימים , אני לא מבינה איך יכולתי בלי רדיו , ממי , קוצ'יניו , אתה גדול , מלאך שלי

לך תבין נשים ,

ולי , לי נגמר לא מפתיע יותר ,

לך תבין גברים ,

כוסאמוו לך תנסה להבין את החיים

&NR=1

ואחר כך ( מומלץ בסדר הזה ) את הגרסה הזאת היא מלכה , מלכה

p://www.youtube.com/watch?

ואז מפויס אבל עם עוקץ

&feature=related

וגם ...

&feature=related

וזה הכי קרוב ואישי בישבלי
&feature=related

( הלקט הוכן ללא קשר למציאות וכל דימיון בין מילות השירים המנגינות והמצב הרגשי של קוראי הבלוג הוא מקרי לחלוטין ועל אחריות ..... וכ'ו - לא באמת )

אז נלחמנו לנו כל הערב , סתם מלחמה שהיא בכלל לא שלנו לא אנחנו - נלחמנו

אני לא טוב במלחמות , לא חד , לא ציני , ובדרך כלל מוותר מראש .

פעם בהתחלה רבנו ( לפניה לא רבתי עם אשה בחיים ) ואז כשהריב בפול ווליום עשיתי לי קפה ,
ושאלתי אותה : " רוצה לשתות משהוא ?" היתה שתיקה היא הסתכלה עלי במבט של לא מבינה מה אתה אומר , ואמרה : אבל אנחנו באמצע ריב לא ? זה לא ממש חוקי מה שאתה עושה אתה יודע ?

התחלתי לצחוק , סליחה , שדפקתי לך את הריב - אבל זה היה מצחיק מדי, אני גדלתי במקום שריב זה ריב , וקפה זה קפה , לא קשור ,

מאז עברו מלא ריבים בירדן ( אולי יש משהו באסטרולוגיה הזאת אחרי הכל ) טליה וטלה אומרים מלא ריבים .

עכשיו לא רבים , רק על שטויות ( איך להגיע הכי קצר ממקום למקום , למה אתה יוצא מהבית מהכיוון הזה , ואני : לא רוצה לשמור מרחק , ולא בא לי לעצור ולשאול איך מגיעים , )

דומים אני והיא , עקשנים כאלה לא מתפשרים - אני קצת יותר קצר , היא רצה למרחקים ארוכים
במקרה הגרוע מתנתק לא בא לי על לריב , לא רוצה ללכת מכות (אחלה צרוף מילים " ללכת מכות" )
רק בישראל - "את באה מכות" "רוצה ללכת מכות" אבל תזכרי שאני חייב לך " ( סתם פלשים )

ואני אני יודע ללכת מכות הלכתי מכות כל הילדות שלי אחרי שנמאס לי לרוץ ויום אחד הסתובבתי בחזרה ומאז הסיבוב ההוא ( היו שניים אחד בגן מול איזה ארבעה, ואחד בכיתה ב' או ג' מול הג'בר של הכתה ) זה היה פתרון הולם לכל מיני מורות , מחנכות ( כן היו כמה שעברו את הקוו : תעשו קול של מורה - " אני אף פעם לא ראיתי שמישהו מצייר שמים אדומים " וכאלה ) מפקדים חננות בצבא ( שחשבו שמה שיש להם על הכתף שומר אליהם - האחרון שאני זוכר מצא את עצמו עף לתוך שיח תוך כדי מסע )

מאז למדתי שלום , לא כועס כבר המון שנים כמעט ולא רב ( רק על דברים קטנים ) והיא אומרת שאני מחנך ושואלת אם הייתי קצין בצבא ובטח חושבת שאת זה כתבתי בגללה - היא בסדר היא עומדת על שלה .

היי ,

מה אתה מחפש כאן ?

הכל , את זאת שתיהיה הכל ,

מה זה הכל בישבילך ?

אשה ,

כן , טוב , אבל איזה ?

אה זה קל : יפה , חכמה , יצירתית , חמה , קרה , מלכה , מופרעת , אבל שיודעת מה היא רוצה ,

בסדר וזה הכל ?

לא : אהבה , חופש , קשר , מתח , אומנות , שתדחוף , תכוון , תסער , תרגיע , תצחק , תרגש
שיהיה לי פחד כשהיא הולכת , שתכאיב , תרפא , שתיהיה נערצת , ושתתגנב ותכנס לי לחיים כמו שירוק מתגנב לתכלת - לפני שניהיה תורכיז , שתיהיה ים , וחול ושדה .

אה , אתה מחפש את אלוהים ? , אין אותה כאן , ולא ראו אותה כבר שנים.

לא , לא את אלוהים , רק אשה - ובית

תגיד זה לא אותו הדבר ?

היא שאלה מה יש לי נגדה - למה אני לא אומר שלום , ולמה יש לי רצח בעניים .
עניתי שמה פתאום ושאני עובר תקופה לא קלה ,

חצאי אמיתות , ניסיונות הימנעות , לא רוצה חיכוך

הוא שאל מה קורה ולמה אני לא מתקשר יותר - יכולתי בקלות להגיד שהוא חרה של חבר - יכולתי לא אמרתי , יכולתי

הרגע עמד להגיע רק צריך לשלוח יד והיא שלי , חיוך או משהוא - מתלבש בפרוות הזאב שלי מין הילה לא חדירה של מטר ( קרירות , טיפה שחצנות , מעורבבת עם המון ריחוק ) שאף בת זונה לא יכולה להכנס לשם - לא ממש משנה מי היא , מלכה / וונילית / שיפחה - אף אחת לא יכולה זה סגור ע"י נוסחה קסומה שפותחה בימים קשים ,
מת שהיא תצליח לחדור - לא אומר כלום , הרגע עובר ואין סיכוי שהוא חוזר, לא ככה.

הייתי חייב להכנס באמא של הבן זונה , ויכולתי לעשות את זה בקלות היתה לי את כל התחמושת רק להיכנס לזרוק רימון , ואז ווידוע הריגה - יאללה כוס אמא שלו - הבן אדם לא שווה כדור

היתה פעם גאון שסיכמה את ההרגשה הזאת בשיר הזה :

"לא יכולתי לעשות עם זה כלום
אתה שומע לא יכולתי לעשות מזה כלום
זה היה אצלי בידים
ולא יכולתי לעשות עם זה כלום
ולא יכולתי לעשות מזה משהו
אתה שומע יכולתי לגמגם
מה רציתי להגיד
יכולתי להרגיש הכי רע שאפשר
ופתאום אתה עומד כמו ילד קטן
בסינור לצואר וחוזר על השאלה
מה עשית עם זה שואלים
לאן בזבזת את כל זה, היה לך סיכוי
ועכשיו תצטרך להתחיל הכל מחדש"

ולמה אני מזיין לכם את השכל עם כל מה שכתבתי למעלה , סתם , לא, לא , סתם
רק שאם מה שאני כותב נוגע , מעצבן , גורם לכם לרצות לנתח אותי פסיכולוגית , או סתם גורם לבחילה , או אולי לדמעה , ( הכי שווס זה עם זה מצליח להצחיק מישהו - אבל זה קשה ואני לא מתיימר ) זה יהיה ממש בסדר אם תכתבו ( כאן אין הילת ביטחון האינטרנט ישתבח שמו דואג לה מלבד ) אז תכתבו ושייהיה בתנועה ,

יכולתי גם במשפט אחד פלספן שכמותי , ואפילו במילה או שתיים : היי תכתבו בבקשה ,

הנסיך שלי התחיל לבעוט כבר מתקופת הרחם שלו , אני חושב שלא ממש היה לו טוב שם ( לפי מה שאמרו לנו הוא היה מסטול רוב הזמן )

ואז הוא הגיע אלינו בגיל קטן מאד ואחרי כמה חודשי גמילה / גדילה והתמצאות בשטח , הוא התחיל ללמוד את העולם , כמו שרק הוא יכול בלי זמן , הכל כאן ועכשיו , מה שמפריע בדרך עף , ואת מה שאי אפשר להעיף - פשוט מתפסים בלי שום קצה קצהו של איזה שהוא פחד,

הנסיך הזה הוא נסיך אמיתי לא ניתן לאילוף , לא מפחד מיכלום , ובכללי עושה רק אבל ממש רק מה שהוא אוהב , זה קשה לי , קשה למורים עד לרמה שהם פשוט הרימו ידיים ובשלב מאד מוקדם הם שיחררו את בית הספר מנוכחות הנסיך ( הוא עשה את זה בערך בחצי הזמן שלקח לי לנער אותם מהגב שלי , עם כל השקרים הרגילים שלהם על זה "שאם לא יהיו לך 12 שנות לימוד אתה לא תסתדר בחיים" - " ילד חייב מסגרת " " אם לא תיהיה לך בגרות לא יקבלו אותך לשום מקום עבודה " - האמת צודקים זאת כנראה הסיבה שאני כבר שנים רק מעסיק אנשים ומרוויח בין עשרים לחמישים אלף ש"ח לחודש - לא קיבלו אותי לאף עבודה )

מה שבטוח המסלול לא קל , ואני לוחם קרבות זקן ומצולק שכמותי שנלחם כמו דון קישוט בכל צל צילו של מבצר ה "כמו כולם " בכל מגדל " כולם יודעים ש ... " ובכל " אי אפשר " . דיי פוחד שיורש העצר הולך לקבל כמה כפות לפנים ( מכיר הייתי שם ועברתי את כל המסלול ) .

אבל אני מה אני , אף פעם לא הייתי יותר מלוחם , חמוש בלביאה אחת שהיתה נכונה לנשוך את כל מי שרק יעז לחשוב על להזיק לי , איפה אני ואיפה הוא , הוא נסיך , יש לו שני שומרי ראש חזקים ,
שתי לביאות , זקנות אבל למודות ניסיון של קרבות עברו , וטונה של דודים נכונים לקרב ,

ואני , אני אחרי ערמות של קרבות , של מבצרים שנפלו רק בעזרת לשון חדה אחת , ( וקצת אסטרטגיה בצד ) אני , מפחד על הילד הזה, על הנסיך הקטן , שלקחתי על עצמי להעביר אותו דרך מסלול מלא בכנופיות שודדי חופש, דרך ערמות של דעות קדומות , והרים של "אנשים טובים " שיודעים הכי טוב מה טוב לכל העולם - אבל כשאתה מסתכל מקרוב אז אצלהם זה לא מי יודע כמה.

אני מת מפחד והמלחמה הראשונה כבר בפתח ( כן אנחנו לוקחים בגדול נסיך שלי - לא סתם נלחמתי בהם כל השנים , יש תמורה בעד האגרה יש !! )

ואתה מסתכל עלי לא ממש מבין מה זה הפחד שלי , ולמה אני כל הזמן מגביל , מאמן , מתחנן שתשמור טוב באגפים , לא מבין איך אני לא סומך על " רוחשי טובה " אינטרסנטים שפעם אחר פעם אני מראה בפשטות וחוסף את השקרים שלהם , יהיה בסדר נסיך אני עכשיו איתך אין פחד , אתה האור , מקור האומץ , ופקאוף גברת חינוך שרוצה איבחונים, רטלין ,וכל מיני חולרות - אתה אריה שלי תלמד בבית - אתה נסיך ואני כאן ומהצד השני יש את האמזונה הזאת שהיא אמא שלך , ושיבואו החרות אנחנו כאן .

מי שלא שואל לא מקבל תשובות - אבל גם לא מקבל מכות ( ואני , אני בעינין של שניהם ) אז מה יש לי כבר להפסיד

מלכה כהן, עובדת ניקיון בתחנה המרכזית בירושלים. איך מושג המלכות בדיוק קשור לחיים שלה? חיים אפורים כמו החלוק שהיא לובשת...

שש בערב. הכניסה לתחנה המרכזית החדשה בירושלים. אני עומד בתור לבדיקה הביטחונית עם שאר 'עמחא ישראל', מביט מן הצד באנשים הממהרים והרוטנים לכוון השומר "אולי אפשר קצת יותר מהר...".

השומר מצידו לא מתרגש מהטענות, וממשיך בעבודתו ביסודיות ובמקצועיות. בחור נחמד נראה השומר הזה. חסון ונאה, באמצע שנות העשרים לחייו, מצליח להישאר חייכן ומסביר פנים לכולם, למרות הרטינות והגערות שהוא סופג מחסרי הסבלנות למיניהם.

אנשים ממשיכים להצטרף לתור, וביניהם ילד אחד קטן, שנותן יד לנער מבוגר ממנו, כנראה אחיו הגדול.

"חכה כאן ותשמור לנו על התור, אני הולך לדבר רגע עם חיים", אומר האח הגדול לילד הקטן שנשאר עומד על ידי, בעוד אחיו ניגש קדימה. השומר מופתע לראותו "מה אתה עושה כאן...? באת לבקר את אימא?"

"כן" עונה לו הנער, "לקחתי את איציק לרופא השיניים, כך שהיינו באזור וחשבנו לבוא לומר לכם שלום".

"טוב, תעלו למעלה, אני עוד מעט אצטרף אליכם."

יפה, חשבתי לעצמי. האח הגדול עובד בתור שומר והאחים שלו עומדים בתור כמו כולם בכדי להיכנס - אולי יש עוד תקווה לארץ הקומבינות.

הנער חוזר לסוף התור ונעמד מאחורי, וידו של אחיו הקטן שבה לתוך כף-ידו. משפחה נחמדה, אני חושב לעצמי. היה משהו תמים ומיוחד באח הקטן, שנותן יד לאחיו הגדול ומסתכל עליו בהערצה, באופן בו דיבר הנער אל אחיהם הבוגר - חיים השומר.

התור נע לאיטו. לבסוף הגיעה שעתי להיבדק. כן, אני יכול לפתוח את התיק... לא, אין לי נשק... ולאחר כעשר שניות אני זוכה להתברך על ידי חיים השומר, בערב טוב.

אני נכנס לבניין התחנה המרכזית, ממהר בדרכי לקומה העליונה בה נמצאים רציפי האוטובוסים, מנסה למנוע ממתקפת שלל האורות-פרסומות-צבעים של הק?ניון הנמצא בקומות הראשונות, להיכנס לתוכי ולהפריע את שלוותי - לא. אני לא רעב, ולא צמא, יש לי מספיק בגדים ואני לא צריך שום מוצר חשמלי נוסף, למרות שהכל היום במבצע - אני בסך הכל רוצה להגיע לספסלים שבקומה העליונה ולחכות לאוטובוס שייקח אותי לבני-ברק, מעוז חפצי. רוצה לתת מנוח לרגליי, ולהגיע כמה שיותר מהר הביתה.

מדרגות נעות. ועוד מדרגות נעות. מסדרון ארוך. והגעתי לרציף קו 400 המיוחל. לפי השעון שבשלט, יש לי עוד כ-15 דקות עד ליציאת האוטובוס הבא. התיישבתי על אחד הספסלים, והבטתי סביבי.

כמה מטרים לפני שוכבת לה על הרצפה שקית 'במבה' ריקה. להרים? לא להרים? מצד אחד, יש פח ממש על ידי, אז אולי בכל זאת למען הסדר הטוב...? ומצד שני, האם אני פועל הניקיון של הק?ניון...?

זהו. מאוחר מדי. בעודי תוהה ביני לבין עצמי, שקית ה'במבה' הורמה והושלכה לפח על ידי אישה צנומה, עטויה בחלוק אפור - אחת מעובדות הניקיון של הק?ניון.

היא ממשיכה בדרכה, כפופה משהו, חולפת על פני ומתיישבת על אחד הספסלים שעל ידי. בעוברה על פני אני מספיק לקרא את שמה בתג הזיהוי הענוד על חלוקה. מלכה כהן שמה בישראל. אישה בשנות החמישים של חייה, תווי פניה שחומים ועדינים ואותות שיבה זרוקים בשיערה.

הצטערתי שלא הרמתי את השקית. הייתי חוסך לה את מאמץ ההתכופפות הקטן. את האנחה הדוממת.

מלכה כהן, עובדת ניקיון בתחנה המרכזית של ירושלים. מלכה קוראים לה. אני חוזר והוגה את שמה בליבי וחושב על צחוק הגורל. לאישה הזו קוראים מלכה - איך מושג המלכות בדיוק קשור לחיים שלה? חיים אפורים כמו החלוק שהיא לובשת...

"עבודה מעייפת?" אני שואל. מנסה להיות נחמד. להשקיט רחמים שחודרים אל ליבי.

"ברוך השם שיש עבודה..." היא עונה, "אבל זהו... גמרנו להיום... עוד מעט הולכים הביתה..."

שנינו יושבים, שותקים, ברחבת אולם ההמתנה לקו 400. שני ספסלים אפורים מפרידים בינינו.

אני מוצא את עצמי מלטף את תיק היד שלי, מרגיש את המחשב הנייד, ותוהה אם כדאי לי לנצל את הזמן שנותר, בכדי להמשיך בפרוייקט עליו אני עובד. אני לא יכול שלא להגניב מדי פעם מבטים לעברה. כמה שונים חיינו, אני חושב לעצמי. חושב על כל שנות ההשכלה, על הטכנולוגיה. פער שלא תמיד ניתן לגישור.

אני מחזיר את מבטי אל תיק היד שלי. האם אני באמת רוצה לשלוף את המחשב הנייד בכדי לנצל את הזמן, או אולי בכדי להשלים את פוזת ההיי-טק בה אני חי בשנים האחרונות? ברגע של כנות, התשובה האחרונה נשמעת לי סבירה יותר.

קולות של אנשים שנכנסים לאולם ההמתנה, קוטעים את מחשבותיי. צעקת "אימא" - ודמות של ילד מוכר חולפת ביעף מולי ורצה לעבר מלכה המנקה. אני מזהה את הילד. זה איציק, האח הקטן של חיים השומר.עוד כמה שניות וגם חיים ואחיו מצטרפים אליהם.

מלכה כהן יושבת וסביבה עומדים שלושה גברים. שאלותיהם נכנסות אחת לתוך השנייה.

מה שלומך אימא? איך את מרגישה? לקנות לך משהו לשתות? את עייפה? איך היה היום? תשבי תנוחי, אנחנו לא ממהרים, יש זמן, נלך כשתרצי...

והיא בתורה שואלת, מלטפת, מסדרת צווארון, מחזירה תלתל סורר למקומו. מתעניינת בשלום הילדים שלה. איך היה אצל רופא השניים, האם הבן האמצעי הצליח במבחן בתיכון, מה שלום הנכד האהוב שלה, בנו של חיים...

ערב רב של מילים ומשפטים מגיע מכוון משפחת כהן, כאשר המילה 'אמא' נישאת כל רגע באוויר. איציק, הבן הקטן, מציע לסחוב לה את התיק. הבן האמצעי מחזיר את עגלת הניקיון לחדר משק הבית, וחיים מנסה לשדל את אמו לבוא לבלות איתם את השבת הקרובה, תוך שימוש בטיעון המחץ שהנכד מתגעגע אליה.

לאחר דקות מספר, ארבעתם קמים ומתחילים להתרחק ממני. אישה אחת קטנה מוקפת בשלושה שומרי ראש, שמתחרים ביניהם מי יעזור לה ומי ישרת אותה... או אולי, בעצם, מלכה אחת קטנה מוקפת בשלושה נסיכים...

איזה פאר. איזה יופי של בני-אדם. נשארתי תוהה מי מרוויח יותר מכיבוד אב ואם - ההורים או הילדים.

בדיעבד, דווקא מתאים לה השם מלכה. מן הסתם, היא אחת הנשים הכי אצילות בהן נתקלתי לאחרונה.