*שוב נכתב בדיליי של כמה ימים; הציטוטים מתורגמים בתרגום חופשי לעברית.
על טיסה מהדרום לניו יורק. יושב, פותח מחשב ומתחיל לעבור על דברים. למושב שלי מגיעה אישה מבוגרת כהת עור עם המון סלים ושקיות. נראית כמו מכשפה. אני קם, ושואל אוטומטית: ״את צריכה עזרה, סבתא?״
היא עונה לי ״כן, בן, תודה רבה לך.״
אני קם, מכניס את כל הסלים והשקיות עבורה לתא המטען, היא מתיישבת ליד החלון ואני חוזר למושב שלי במעבר. היא יושבת לידי ואני מת (מת!) לשאול אותה אם היא מכשפה ויודעת להטיל קללות. אבל שותק. ואז היא מסתכלת עליי, במבט לא ממש ממוקד כזה, ושואלת אותי: ״מה מטריד אותך, בן?״, ואני לא ממש יודע מה לומר ומתחיל לדבר איתה קצת באופן כללי על טוב ועל רע ועל מותר ועל אסור, וזה נחמד ומעביר לי את הטיסה אבל בראש שלי אני כל הזמן חושב אם אני יכול לבקש ממנה להטיל עבורי איזו קללה כי עם כל דקה שעוברת אני משתכנע שהיא באמת מכשפה. ואז, שנייה לפני שאני שואל, ממש שנייה לפני - היא שמה עליי יד ומסתכלת בי במבט ממוקד כמו סכין (שהלחיץ אותי קצת כי עד אותו רגע היא היתה לא מאד ממוקדת), ואומרת לי: ״אתה יודע, בן, אהבה ושנאה הן אחיות תאומות שנראות מאד דומה, אבל מתנשקות אחרת. וקל להתבלבל ביניהן עד שלא מנשקים אותן. ולפעמים, אתה יכול לעבור מאחת אל השנייה ולחזור לראשונה וחוזר חלילה ולהתבלבל תוך כדי.״, ואז עצרה לשנייה רועמת של שקט והמשיכה: ״אף פעם אל תתעסק עם אחיות, אל תתעסק עם אהבה ושנאה.״
שתקתי לרגע, חושב על מה שהיא אמרה וכמה היא צודקת, ואמרתי לה תודה, לא חושב יותר לרגע על לבקש ממנה להטיל שום דבר. ברבע השעה שנותרה לטיסה היא הצטנפה לה בצד ונרדמה ואני הצצתי בה, משוכנע ב- 100% שהיא מכשפה.
צילמתי אותה בהחבא כשהיא מצונפת ככה בצד. אבל אין מצב שאני מפרסם את זה פה מחשש שהיא תדע, ואני ממש, אבל ממש, לא רוצה להתעסק עם מכשפה. אז במקום זה, חנות לדברי כישוף שמי יודע, אותה אולי מנהלת אחותה.