אני מדמיין אותה מכינה לחמניות גבינה. היא עומדת במטבח, לבד, אין לה מושג שאני מסתכל עליה מבעד למשקפי הדימיון שלי. היא לבושה בטישרט אוברסייז ובמכנס קצר קצר, שיערה ארוך ואסוף, היא עומדת יחפה עם שאריות האיפור של היום. לפניה קערה גדולה, גדולה מידי אפילו, והיא ניגשת למקרר ומוציאה ממנו בתנועות מיומנות כמה חצאי קופסאות גבינה 5% שנשארו פתוחות, גבינת שמנת, שתי קופסאות חצי ריקות של גבינה בולגרית ופטה, חצי מיכל שמנת מתוקה ואת כל זנבות הגבינה הצהובה שעוד נותרו במקרר שלה. שהרי ידוע, כי לחמניות גבינה מרכיבים משאריות ואלה תחת ידיים מיומנות יוצרות שלם אחד הרמוני.
היא מוזגת את שאריות הגבינה ויתר המצרכים לקערה הגדולה שלפניה, ואז מקמטת את המצח היפה שלה ופונה אל עבר המזווה, בעיניים בורקות כמוצאת שלל רב היא מוציאה קופסה עם אגוזי מלך, מעבירה חופן ועוד חופן אל קרש החיתוך שעל השיש, קוצצת אותם ומוסיפה לתערובת. היא מחייכת חיוך מרוצה, ומוסיפה מלח ופלפל גרוס וממשיכה לערבב. היא עוצרת לרגע, ואני מביט מוקסם בדינמיקה של הפרצופים הקטנים שהיא עושה, ואיך הידיים שלה זזות וכפות הרגליים שלה נעות על פני רצפת המטבח. היא שוברת ביצה לתוך התערובת, ממשיכה לערבב, ואז מתחילה להוסיף אט אט ביד אחת קמח תופח, כשהיא ממשיכה ביד השנייה לערבב את כל התערובת שמתמזגת לה לבצק אחד הרמוני. בשלב מסוים היא אפילו קצת מתאמצת, ורואים את זה על קמטי ההבעה שלה ובמצח המכווץ ובאופן בו היא מניעה את שרירי הידיים. היא עומדת על קצות האצבעות שלה הצבועות באדום, מטה את משקל הגוף קצת קדימה ונעזרת בו בערבוב. היא ממשיכה עוד קצת, ואז עוצרת, מביטה בתוכן הקערה ומחייכת מרוצה. אני רואה את החיוך שלה ומחייך גם כן.
היא לוקחת תבנית ומניחה עליה נייר אפייה, מרטיבה את כפות הידיים הקטנות והיפות שלה, ומתחילה לבצוע חתיכות בצק ולכדרר אותם לגודל בינוני, וכל כדור מושלם כזה מעט לפחוס ולהניח על נייר האפייה, כך - כדור כדור, כשהיא מרוכזת במבט נוקב, נושמת בקצב אחיד, ומידי פעם עולה לה חיוך בזווית הפה כשהיא נזכרת בדבר מה שגורם לה לחייך. כשמסתיים הבצק, היא מניחה את הקערה הגדולה בכיור, פונה שוב למקרר ומוציאה ביצה נוספת. היא שוברת אותה ומפרידה את החלמון מהחלבון, מוסיפה לחלמון כפית של מים ומערבבת היטב, ואז מתחילה להבריש את עיגולי הלחמניות בחלמון הטרוף. תנועות כף היד שלה אחידות, ואני מתמקד בהן מוקסם, שוכח לרגע כל דבר אחר כשהאצבעות שלה מרקדות עם המברשת.
ואז היא תפזר על חלק מהן קצח, ועל חלק סומסום, וחלק תשאיר כפי שהן, בלי תכנון מראש, ואני רואה אותה נעה כך, מפזרת ומזמזמת לעצמה מנגינה. וכשהיא מסיימת היא מסתכלת על התבנית, מרוצה, מחייכת ומהנהנת לעצמה ומכניסה את המגש לתנור האפייה שחומם מראש.
ובמהלך חצי השעה הבאה היא מתיישבת על הספה בסלון, מניחה את הרגליים על ההדום שלפניה, מסתכלת קצת בטלפון, מהמהמת וחושבת ומעט מדברת לעצמה, ואני בולע את התנועות שלה ומנסה לצרוב אותן אצלי במוח כדי שאוכל לנסות ולשחזר אותן, אותה, ולהריץ את הרגעים האלה במוחי שוב. וכשתם לו זמן האפייה היא מוציאה את המגש, מסתכלת על הכדורים שהכפילו את גודלם, והם שחומים ויפים ואני בטוח שריח האפייה ממלא את הבית, ואני מדמיין את הריח של הלחמניות עם ריח הבצק שעוד דבוק לה קצת על כפות הידיים יחד עם הריח שלה, ואיך כל אלה מרגישים, ואת הטעם של הלחמניות שהיא הכינה יחד עם הטעם של שפתייה, אבל אני מביט בה מבעד למשקפי הדימיון שלי כשהיא לא מודעת לכך, ולכל אלה עוד זמן ומועד, ובכלל ארוחות טובות ולחמניות גבינה בפרט יש לאכול בזמנן ובסבלנות.