ימים עמוסים, מסיים בוקר של פגישות בעיר הקודש ועובר בשועאפט לאכול ארוחת צהריים במקום הזה עליו כתבתי בעבר. מגיע, מברך את האבא בברכות המסורתיות, רואה שהבת נפקדת היום ממקומה ומבין שגם אצלה 1 בספטמבר אינו עובר ללא תשומת לב, ואז עובר לבחינת הסירים המהבילים שלפניי. מתלבט, ובוחר שוק של עוף בתנור ברוטב אלוהי ושתי קציצות. ואז פונה אליי האב ובארשת גאווה אומר לי, שבגללי הוא הכניס מנה חדשה לתפריט ושולף מגש של ברוקולי מאודה עם קצת מלח ופלפל, ואומר לי שהוא קורא למנה הזו ״הברוקולי של ז׳״. אני מסתכל על הפרחים המתים האלה ונזכר בשורה הכה מתאימה למצבם של אותם פרחים משירו של המלך: ״בלי עתיד, בלי תקווה בלי חלום״, מחייך חיוך מאולץ ומזמין כמובן כמות נדיבה מה״ברוקולי של ז׳״. ואז בנשימה מפוחדת גם ״הרבה טחינה בצד, שיהיה״, שהרי ידוע כי כמות מספקת של טחינה נותנת טעם (של טחינה…) גם לפרחים מתים.
ישבתי ליד השולחן, כוס סודה עם המון קרח לצידי, אכלתי בשקיקה את העוף והקציצות ונאבקתי כל עוד נפשי בי עם ״הברוקולי של ז׳״, ואז אמרתי לו שהיה נהדר אבל כדי לשכלל את זה עוד יותר אפשר לעשות את זה להבא בתנור עם כרובית, בצל, בטטה, קצת שמן זית ואולי גם טימין, רוזמרין ומרווה, ואז לקרוא לזה ״ירקות תנור צלויים של ז׳״. הוא חייך חיוך משחרר כזה, לקח לי כרגיל פחות מידי כסף ויצאתי לדרכי משועשע.
אז אם מישהו מכם במקרה מגיע למסעדה ביתית בלי שם ובלי כתובת בשועאפט, ומתיישב לאכול, אל תוותרו על העוף ועל הקציצות ועל מגוון הסלטים, ואם לצד כל אלה יציעו לכם ירקות תנור צלויים אז אני משוכנע שגם תהנו וגם תשמרו את שם המנה המלא במערכת (: