את הצלקת המשמעותית הראשונה שלי קיבלתי בגיל 12, ברחנו מבית הספר והסתתרתי מאחורי דלת זכוכית שנשברה והשאירה לי מזכרת בגב. אחריה, בגיל 14 פגשה אותי סכין בשכונה הלא מדהימה בה גדלתי. חתך שטחי יחסית אבל כזה שהותיר בי מזכרת. ומאז היו עוד כמה. בגיל 21, היה מטען שהתפוצץ ויריות וקצת רסיסים שפגשו אותי והשאירו בי חותם, ואז בגיל 23 הקליע שבהרבה מזל רק שרט אותי, והכלב השוטה הזה בטיול בגיל 26 שנשך אותי בירך, והפעם ההיא שנפלתי על אותו שיח קוצים שלקחו לי חלק מהבשר בזרוע, ופגיעת ההדף ההיא שנים לאחר מכן, והכוויה מלפני שנה ועוד כהנה וכהנה, וכולם כמו נקודות שאם מחברים ביניהן בקווים של עפרון משרטטים את הסיפור האישי שלי, והוא חולף על פני שנים ומקומות ונוגע בעור וגם עמוק בנפש.
הצלקות הללו הן כמו כתב סתרים שחרוט על הגוף ולכאורה אין לו משמעות, והן מעוותות ומכוערות ופוגמות בעור ובבשר, אבל היו בעבר שלי שתיים או שלוש שליטפו את הצלקות שלי, לחשו לתוכן מילים מרפאות של חיבה, הקשיבו לסיפור שלהן ושלי וחיבקו ונישקו אותן, ואותי, וראו בהן ובי יופי.
לא קל לתת לאחר ללטף לך את הצלקות. לרוב, אתה מסתיר אותן. לא מרגיש נוח לחשוף אותן. הן נתפסות ״כחולשה״ שאתה רוצה להסתיר.
כל אישה בעלת משמעות שחלפה בחיים שלי, היתה מצולקת, מבפנים (בעיקר) ומבחוץ, ואהבתי אותה ואת הצלקות שלה, ואת חוסר המושלמות, ואת הדפיקות ואת הפגמים ואת השגעונות ואת הקיצון, ואת הלמטה והלמעלה וכל מה שקשור בכך, וכל בליל הבלגן הזה חסר השלמות בעליל יצר בעיני קוהרנטיות מושלמת, מקסימה ממש, שתמונה צרובה ממנו נותרה לי לזכרון עד.
ככל שהחיים נמשכים, הסיפור שלהם מקבל פנים נוספות וכך גם נוספות צלקות קטנות וגדולות שממשיכות לספר את סיפורן. אני שוכב כרגע על שק שינה, מלפניי מדורה מרצדת, משמאלי פלג מים מפכפך ולצידי כמה חברים שכבר נמים עמוק את שנת הלילה שלהם. שוכב, מלטף את הצלקות של עצמי ונזכר בצלקות של אחרות, מלטף ומחייך. לא הייתי משנה דבר.