מסיים 22 ק״מ בקצב יחסית מהיר, ומשם עובר ישר לים ושוחה 2.5 ק״מ נהדרים. יוצא החוצה מפורק, הראש צלול, נקי וחד אבל הרגליים לא מסוגלות לזוז. הדופק יציב, אך השרירים הגיעו לשיא. שטיפה קצרה במקלחון ואז עולה את המדרגות הספורות שבין הים לטיילת, הרגליים לא מצליחות לקחת אותי למעלה אלא במאמץ עליון. בעוד חמש דקות זה יעבור ואדדה לקפה ליד. וחמש דקות נוספות לאחר מכן אלך כבר באופן רגיל לכיוון אמבטיית הקרח שמחכה לי, ומשם הביתה למקלחת ולארוחת בוקר עם בני הבית ועם חברים שבטח מתעוררים רק כעת, והיום גם נצנח וקצת נטייל ובערב אשב במקום שאני אוהב ואשתה יין והזמן קצר וההנאה מרובה. אבל בנקודת הזמן הזו שהרגליים לא מצליחות לטפס במדרגות אני שואל את עצמי למה? למה אני צריך להגיע למקום הזה שבו הגוף קורס ככה? מה קיים עבורי בנקודה הזו? למה כל פעם מחדש? והתשובה הכנה היא שאם ברגע הספציפי והמדויק הזה, בדיוק בו, היא היתה שם, ממתינה לי עם חיבוק, הייתי מתמוטט בחיבוק העוטף הזה שלה ונשבר בו לרסיסים ואולי אפילו עם דמעה או שתיים, והלב שלי היה מונח אצלה ככה, פשוט, בלי ברבורי שכל ומיליון מילים יפות, והיינו שוכבים על החול מחוברים ומחובקים בשקט ובלי מילים. ובכל רגע אחר, הייתי אוהב אותה ״באהבה הרגילה״ שלי, המכילה, העוטפת, המעניקה, עם הרצון לתקן את כל מה ששבור ולחבק את כל מה שכואב. וההרמוניה המדויקת הזו בין הרגע האחד הזה למכלול הרגעים כולם, התרחשה אולי פעם או פעמיים בעבר, אבל לא בדיוק ככה ולא בנקודת הזמן הארכימדית הזו, ובכל פעם שאני יוצא מהים שבור פיזית לרסיסים למשך דקות ספורות, אני מקווה שאולי היא מחכה שם, ואז מביט בשמש זורחת, נושם אוויר מלוא הריאות, מחייך לעצמי וממשיך הלאה. מתמלא.
* ״היא״ - משמע דמות ערטילאית ולא מישהי ספציפית.
** אולי הכי חשוף שלי במשך השנים פה.