״אני אוהבת את זה שאתה לא מעמיד פנים. אני מכירה אותך 3 ימים ואתה קצת חידה בעיני. אתה מתנהג כמו אדם שחי על הקצה, אבל ראיתי גם כמה אתה רגיש. איכשהו אצלך אין סתירה בין אלה.״ הסתכלתי עליה כשהיא אומרת לי מילים מדויקות אלה בדקות האחרונות של ארוחת הפרידה שלנו, נישקתי אותה ואמרתי לה כמה מילים משלי, ואז הגיע המלצר לשאול אותנו מה נרצה לשתות לצד הקפה ואני הסתכלתי עליו במבט רציני והזמנתי דקירי תות, היא הסתכלה עליי בהלם ושנינו התחלנו לצחוק בעודי מתקן את זה לוויסקי האהוב עליי.
הכל התחיל חצי שעה לאחר הפוסט הקודם שלי. הלכתי ברחוב כששלג יורד, לבוש בחולצה קצרה, המזוודה שלי כזכור אבדה אי שם בנבכי המערכות של אל-על, חושב רק על הצורך ברכישת בגדי ריצה. בעודי משוטט ראיתי בית קפה קטן עם חבורה של אנשים צעירים שיושבים שם, שנראו לי כמי שסיימו זה מכבר לרוץ והתיישבו לבראנצ׳. חשבתי שזה רעיון טוב לשאול אותם איפה יש בסביבה חנות לבגדי ונעלי ריצה. ניגשתי, הם היו נחמדים מאד יחסית לאירוע המוזר הזה. מבין כולם, בלטה שם עלמת חן אחת נחמדה וקואופרטיבית במיוחד. אני חייב להודות שברגע שראיתי אותה, נוכחתי שהיא יושבת לי בול על ״הטייפ קאסט״ הזה שמזיז אצלי מקומות שונים בגוף. אחרי כמה דקות של הסברים, היא התייאשה ממני ובקול מצווה אמרה לי שהיא בדיוק זזה ושאלך איתה כי היא ממילא בכיוון של החנות. כמובן ששמחתי. לאחר כ- 10 דקות של הליכה בחברתה, הבנתי שניצבת בפניי אישה מרשימה. היא ספורטאית בנפשה, מאחוריה כבר 5 מרתונים ואין ספור חצאים, היא חכמה, הישגית ומוצלחת, יפה למות, עושה רושם כמספיק חזקה כדי להכיל את הקיצוניות שלי ומספיק גמישה כדי לתת לי את המקום הדומיננטי שאני צריך בעיקולי הנפש שלה, ואיך לא גם צעירה ממני בכ- 18 שנה... כלומר לא באמת יכולתי לאחר כ- 10 דקות להיות משוכנע בכל אלה, אבל בהחלט יכולתי להיות משוכנע בפוטנציאל שקיים.
הגענו לחנות מוצרי הריצה, היא פטפטה בשפה זרה עם המוכר שנראה כמכיר אותה היטב, ולאחר כרבע שעה כבר היו באמתחתי (עוד) זוג נעליי ריצה מעולות, 3 זוגות גרביים, מכנס קצר, טייץ ארוך (היא התעקשה, ״קפוא פה לפנות בוקר״ היא אמרה בטון שלא משתמע לשני פנים), 2 חולצות קצרות (אני התעקשתי), עליונית וכפפות (שוב - התעקשה בחן שלא ניתן לסרב לו) ואפילו כמה ג׳לים מהסוג שאני אוהב. אוזניות ומשקפי שמש באים איתי תמיד בתיק היד אז הייתי מסודר לגמרי, מחייך חיוך מדושן עונג ורגוע, מחבק אותה חיבוק מלא הוכרת תודה. היא ראתה אותי ככה והתפוצצה מצחוק, שואלת אם לא עלה בדעתי לקנות עכשיו גם כמה בגדים. ״אתה מתכוון לקחת אותי היום לארוחת ערב עם ג׳ינס וחולצה קצרה?״ היא שאלה בטון חצי מבודח וחצי מתגרה.
את שלוש השעות הבאות בילינו יחד, כשהיא מובילה אותי בין חנויות בעודנו בוחרים עבורי בגדים לשלושת הימים הבאים, או ליתר דיוק היא בוחרת ואני עושה לה פרצופים מיואשים שמשעשעים אותה. הכל היה מקושט לכבוד חג המולד, מלא באנשים שמנצלים את הימים שלפני החג לקניות אבל בעולם שלנו היינו רק שנינו. את זמן האיכות הזה הפריעה רק שיחת טלפון אחת קצרה ממוקד הכבודה של אלעל, בה נמסר לי שהמזוודה אותרה ותגיע בערב למלון, ואני עניתי במילת תודה קצרה, מתעלם מכך לחלוטין וממשיך לתת לעלמה להציל את האביר במצוקה. בתום שלוש השעות הללו סחבנו שנינו יחד את הכבודה המרשימה שרכשנו, והתיישבנו במקום נהדר לסעוד את ליבנו וכמובן לשתות בקבוק יין לבן של צהריים. הזמן הזה שבילינו יחד בעטיפת האלכוהול הרכה, מעט התירו את התקשורת בינינו שהפכה ליותר אינטימית, וגם את המגע בינינו שהפך לאינטימי אף הוא. יש משהו בספונטניות של דברים שאני מאד מחבב. לא תכננו להיפגש, לבלות זמן יחד ולהתקרב פיזית כך. והיא היתה אחרי ריצת בוקר מאומצת ואני אחרי טיסה, והערבוב הזה של קצת זיעה של מאמץ יחד עם ריח הגוף הנקי והרענן שלה, עשו בי שמות והרגשתי את השד הזה בבטן משתולל לו כשאני מרסן אותו בכוח.
אחר הצהריים הגענו למלון שלי, מותשים ועייפים, ולא מפסיקים לצחוק. נגעתי בה קלות ושאלתי אותה אם היא תכבד אותי בנוכחותה ותעלה איתי לחדר, היא הביטה בי קצת מסמיקה והנהנה בראשה ועלינו מחובקים יחד. בשעות הערב, כשיצאנו מהמקלחת, שוכבים על המיטה ערומים ודוממים לרגע נותנים לעצמנו להכיל את השעות הקסומות האחרונות, אמרתי לה שזה מעניין אבל כעת, המצב הוא שלה אין בגדים לארוחת ערב מאוחרת. התפוצצנו מצחוק, ירדנו למטה מברכים על שהחנויות פתוחות עד מאוחר ורכשנו לה שמלה עוצרת נשימה ועוד כמה פרטי לבוש הכרחיים. היא הרימה טלפון ודאגה לנו למקום במסעדה מעולה והמשכנו יחד, מתעוררים לפני השחר באופן טבעי ויוצאים לריצה משותפת. לאחר מכן עברנו אצלה לארוז עבורה תיק קטן, ובשלושת הימים שלאחר מכן לא נפרדנו לרגע.
בארוחת הפרידה שלנו, שנינו דיברנו בגילוי לב. הודנו עד כמה האירוע היה מיוחד ולא שגרתי, ושכל אחד מאיתנו מסיבות מסוימות היה צריך אותו. שנינו היינו צריכים את ההתנתקות הקסומה הזו, בחברתו של אדם שמאפשר לנו להשיל לרגע הכל ולהתמסר לאותה בועה זמנית. ושנינו היינו בטוב. מלאים, מסופקים ויודעים שאין סיבה להיאחז בצער על כך שתם זמנה של הבועה שלנו, אלא לברך על עצם היותה.
כשהכל התחיל, סימסתי לחברה שלי מפה עם עדכון קצר ואמרתי לה שאני עומד להתנתק לשלושה ימים ושלא תדאג. היא תמיד אומרת שהיקום מזמנת לנו מה שאנחנו צריכים, ולנו נותר להיות קשובים ולאחוז במה שנזרק לעברנו. תכננתי לנסוע לכמה ימים בתום תקופה מטורפת, כדי להתנתק מעט ולהחזיר מיקוד לקראת השלב הבא. היקום, כך מסתבר, זימנה לי את כל אלה וקצת יותר. הכל פה מקושט ויפה, האנשים שמחים ומדושנים וחג המולד בפתח. אני עולה על מטוס בדרך הביתה, לבוש שוב בג׳ינס ובחולצה קצרה ומלא בחום ובטוב. Merry Christmas to you all !!!
וזה אני, לבוש בחלק מהמלתחה החדשה (אבל בלי מעיל…), לאחר ארוחת הערב המסכמת, שמח וטוב לב.
(היתה ונגוזה)