אני רץ כמעט תמיד בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הלילה המאוחרות, תלוי מאיזה קצה של היום מסתכלים על זה. אבל במזג האוויר הנוכחי, הרגשתי את הסופה קוראת לי והקריאה הזו הדהדה לי בורידים ולא הרפתה, אז לבשתי מכנסי ריצה קצרים, וחולצת ריצה ואת נעלי הריצה הישנות שלי ויצאתי לרוח ולגשם, מתחיל בקצב מדוד נותן לשרירים להתחמם. הגעתי לטיילת והייתי שם לבד, הרוח הכתה בי והרגשתי אותה הולמת בי מבחוץ ומבפנים, המשכתי לרוץ וירדתי לים. הגלים העצומים התנפצו על החוף בעוצמה שמגמדת הכל, ואני עצמתי עיניים מקשיב לקול שבלב שלי, חולץ נעליים ונכנס למים עד למתניים, מרגיש את הסחף העצום וכל העוצמה הזאת, ונאבק בה בכל כוחי, כאילו האלים באולימפוס הולכים מכות ואנחנו לא מסוגלים להבין את הכוחות הללו. ולפתע משהו השתחרר בי ודיברתי בקול רם אליך, במילים ברורות, אומר את כל מה שאולי חשבתי אבל לא הוצאתי החוצה, והרוח וקצף הגלים לקחו את המילים שלי ונשאו אותן מעלה, בכוח ובפראות ובמהירות, מפיצים אותן לכל עבר ומהדהדים אותן חזק ועמוק וברור, ואם במקרה הרוח נשאה אותן עד אליך ושמעת אותי לוחש באוזנך, אז לא דימיינת, זה אני שקןרא לך מעין הסערה.
ושוב - אודיה. תתמודדו.