הבלחי מחשבות

"וייצר יהוה אלוהים את-האדם, עפר מן-האדמה, וייפח באפיו, נשמת חיים; ויהי האדם, לנפש חיה... ויאמר יהוה אלוהים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר, כנגדו... ויפל יהוה אלוהים תרדמה על-האדם, ויישן; וייקח, אחת מצלעותיו, ויסגור בשר, תחתנה. וייבן יהוה אלוהים את-הצלע אשר-לקח מן-האדם, לאישה; ויביאה, אל-האדם. ויאמר, האדם, זאת הפעם עצם מעצמיי, ובשר מבשרי; לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוקחה-זאת."

אל תאמינו לכל מה שמספרים לכם. אני זוכר, הייתי שם. ההתחלה הייתה שונה, מעט אחרת.

בראשית יצרה אלוהים את האישה, לילית היה שמה. בצלמה ובדמותה יצרה אותה האלוהים. שנים הסתובבו להן שתי אלו בגן העדן, שמחות ומאושרות, הן וכל יצירי כפיה. כך היה עד אשר אמרה ללילית האלוהים כי לא טוב היותה לבדה וכי עזר תעשה לה כנגדה. ותיקח האלוהים מהניצוץ אותו בראה בלילית, ותנח אותו לרגליה. ותעטוף לילית את הניצוץ שכבה אחר שכבה עד אשר נתנה בו דמות וצלם, ותרא לילית כי טוב האדם שיצרה בכפיה שכן שלה הוא.

ומהרגע ההוא ואילך חיו להם השניים בגן העדן, לילית ואדם. יד ביד פסעו להם במשעוליו, טועמים מפירותיו הקסומים ונפעמים מפלא בריאתה. ולילה לילה הייתה לילית מקלפת את אשר יצרה, והיה אדם ספר פתוח בפניה, ניצוץ רוטט בכף ידה, שכבותיו מוטלות לרגליה. ומידי יום ביומו הייתה מרכיבה לילית את שכבותיו של אדם מחדש, יוצרת בו תלמים וחריצים משלה, בוראת באדם עולם קטן.

ותרא אלוהים את אשר עושה לילית באדם ולא יישא חן בפניה הדבר, כי היטיבה לילית לעשות ולברוא בו שמים וארץ משלה. וישכח אדם את האלוהים ואת תורתה ושם לו את לילית לצלם ולדמות. וכך בעת בין ערביים אחזה האלוהים בלהט החרב המתהפכת ותחרב את אשר יצרה ואשר בא תחת כפיה, ותרא כי טוב.

ובפעם השניה זכר ונקבה בראה אותם, ואת חווה בראה הפעם מבשרו. ובפעם הזו צוותה כי מעץ הדעת טוב ורע לא יאכלו, ואף אם יאכלו – כך ידעה – זו לא תמשול בו, כי אל אישה תשוקתה והוא ימשול בה.

כך אכן היה, אני זוכר. הייתי שם.

אולם לילית לא פסה לה מן העולם כי ריחמה האלוהים על בת דמותה, שכן בצלמה בראה אותה. וכך פוסעת לה לילית בשבילי הארץ אותה בראה האלוהים למענה, כשחיוך על שפתותיה, שכבות שכבות האדם כנגד עיניה שכן בכפיה יצרה אותו ושלה הוא.

5,771 שנים לא חזיתי שוב בדמותה, בצלמה של זו. לפני כשלושה שבועות בהיסח הדעת אני סבור כי נחו עיני שוב על צלמה, והנה חזרתי שלם.