הבלחי מחשבות

היא היתה האהבה הראשונה שלי. קראו לה נעה (שם בדוי).
הכרתי אותה כחודשיים לפני שהתגייסתי. הייתי בן 18, בעל ניסיון מיני לא מבוטל ובעל ניסיון אפסי באהבה. היא היתה צעירה ממני בשנה והיו לה החיוך הכי יפה בעולם ועיניים בוערות.
היינו מנהלים שיחות לתוך הלילה שלובי ידיים, מתנשקים במשך שעות נשיקות רטובות ומהבילות; עושים אהבה בוערת בין סדינים מקומטים; רצים בין עצי הדר בפרדס ליד הבית שלה ומדברים על עתיד קרוב ורחוק כמו שרק זוג מאוהב בני 18 יכול.

לפני שהתגייסתי הלכנו להופעה של יזהר אשדות, שגם הוא היה עוד קצת צעיר ומלא אנרגיות. אני זוכר אותה רוקדת, מתחברת עם המוזיקה ומניעה את כל הגוף בעיניים עצומות, השיער הארוך שלה עוטף את כולה. אני זוכר את החיוך המדהים שלה ואותו מבט שנשלח רק אליי, נותן לי את ההרגשה כי כל העולם שלה קיים בשבילי בלבד באותו הרגע.

אחחח...., אהבה ראשונה. אהבה כל כך תמימה, כל כך עוצמתית ובלתי מבוקרת, כמו הפעם הראשונה בה שולח פעוט יד תמימה אל עבר להבה מאכלת...

התגייסתי כמתוכנן ליחידה מיוחדת. טירונות ארוכה ומפרכת, טירונות יחידה מיד לאחריה מפרכת לא פחות. בכל אותה תקופה היינו ביחד. כשחזרתי הביתה מיד הייתי אצלה או שהיא היתה באה אליי. כשנשארתי בשבתות וניתן היה, היא היתה קופצת ומביאה לי מנה הגונה מאותו חיוך, מאותו מבט. אני זוכר את המגע שלה, שהיה מחייה אותי ומפיח בי סוג של מזור לאחר ימים מפרכים. לפחות פעם בשבוע היא היתה כותבת לי. זוכרים שפעם היו כותבים מכתבים לצבא? שולחים חבילות? המכתבים שלה היו גורמים לי לסערה פנימית של אהבה כל פעם מחדש. אני זוכר כי פעם קבלתי מכתב על גזיר נייר עיתון בו היא כתבה, כי בתור לרופא השיניים היא כל כך התגעגעה אליי עד שלא התאפקה וכתבה לי מכתב על חתיכת עיתון, וכך שלחה לי אותו. אהבת נעורים, כבר אמרתי...?

הגיע מסע הכומתה. מיותר לספר כמה המאורע הזה חשוב ומסמל משהו מיוחד למי שעובר מסלול שירות דומה לזה שעברתי אני. במשך שעות ארוכות ו- XXX ק"מ צעדנו/רצנו/סחבנו, חוויה עוצמתית ולא קלה, וכל אותו הזמן חשבתי עליה והתחזקתי באהבה המושלמת שלנו. בטקס הענקת הכומתות אליו הוזמנו גם המשפחות, היא הגיעה כמובן עם המשפחה שלי, ושמתי לב שהיא קצת מוזרה. שונה מהרגיל. מרוחקת. מאחר שכבר אז הייתי חד הבחנה שאלתי. היא התחמקה. לא נתתי לה להתחמק ודחקתי בה לפינה, עד שהיא אמרה לי כי היא מעוניינת להיפרד. ואני, גבר גבר, אמרתי בסדר הסתובבתי והלכתי, מרוסק מבפנים.

בלילה החברים כמעט תלו אותי על עץ. איך אתה נותן לה ללכת ככה, שאלו? ואללה, צודקים, חשבתי. כעבור מס' ימים יצאנו לרגילה, התייצבתי אצלה בבית. הודעתי לה שאני לא מקבל את ההסברים שלה ואני דורש לדעת מה קרה. לא מוותר עליה. קשה היה לעמוד בפני הלחץ שלי. אחרי כמה דקות היא התחילה לבכות בכי תמרורים ולספר לי כי היא בגדה בי. כי היא הכירה מישהו, סוג של ידיד, ג'ובניק שחוזר הביתה כל יום, אשר התקרב יותר ויותר אליה בהעדרי לתקופות ממושכות, וכי הם התנשקו/התגפפו. מאחר שהיא לא רצתה לפגוע בי היא לא סיפרה לי את זה, והיא יודעת שאצלי זה משהו בלתי נסלח ולכן אין עתיד לחברות שלנו (שמעה ממני הרבה על המשמעות של פאק באמינות...). אגב, הבגידה עצמה היתה, כמה סימבולי, בדיוק במועד בו צעדנו את מסע הכומתה...

התרסקתי. בשנייה אחת הפכתי מילד תמים ומאוהב לגבר מרוסק לחתיכות, נטול כל אמונה. במשך תקופה של כשש-שבע שנים לאחר מכן לא הצלחתי למצוא בעצמי שום רגש, שום חמלה למין האחר. הייתי מזיין, משקר, מבטיח אהבה, ואז שובר, מרסק ומחרב ללא מצמוץ. סוג של נקמה בלתי רצונית על הלב שלי אשר אבד ואיננו. גם כאשר חזר לי הרגש, הפכתי למסויג יותר, שומר תמיד על נתח מסוים מעצמי לעצמי, לא מכניס עוד את הגוף לתוך האש ללא סייגים, כך אני למעשה עד היום. כמובן שמאז אהבתי ונאהבתי, והכל בצורה בוגרת ומקיפה יותר; ידעתי אהבות עמוקות ומערכות יחסים מורכבות – אבל אהבה כה בוערת וראשונית-בתולית כאותה אהבה ראשונה לא חוויתי מעולם ולמען האמת, איני חושב שניתן לחוות שנית סוג של אהבה כזו.

ראיתי אותה מאז פעמיים. פעם אחת היתה כשנתיים לאחר מכן. הייתי עם חברים מהצוות בפאב בתל אביב, בדיוק ירדנו מלבנון. חגגנו, צחקנו והיה לנו טוב. היא נכנסה עם חברה, זיהתה אותי ובאה לומר שלום. דיברנו כמה מילים וזהו. חשבתי שזה לא הזיז לי, אבל בדיעבד לא נרדמתי אחרי זה כל הלילה רווי תחושות לא מוגדרות. הפעם השנייה היתה אתמול. למרבה האירוניה, בפאב לא רחוק מהפאב ההוא כשאני פחות או יותר עם אותם אנשים, אנחנו נוהגים להיפגש פעם בכמה חודשים (שלא במסגרת המילואים). זיהיתי אותה על אף השנים שחלפו. החלפנו כמה מילים, ובשתי הפעמים שהיא חייכה במהלך השיחה זיהיתי את המבט המוכר בעיניים. הפעם לא היה לי קושי להירדם בשארית הלילה שנותרה.

חתיכת חיים עברתי מאז. אהבתי ונאהבתי, עבדתי בכל מיני עבודות, למדתי, חייתי עם X ועם Y והפסקתי, חייתי בחו"ל ושוב למדתי, חזרתי לארץ, בניתי משפחה, עברתי מיליון חוויות, וכל אחד מאלה עיצבו אותי, חרצו בי, הביאו אותי למי שאני היום. החוויה שחוויתי דאז, היתה אחת מהחוויות הראשוניות, מאלה שחרצו בי בשכבות הראשוניות ביותר, מאלה השייכות להגדרות הבסיסיות שלי עד היום.

הסתכלתי על עצמי במראה אמש לפני השינה וראיתי למה הפכתי להיות, מה השגתי ברבות השנים ומי אני כיום. חייכתי וחשבתי בליבי כי לא הייתי משנה דבר.