הבלחי מחשבות

יצאתי לרוץ היום ב- 06:00 בבוקר, כהרגלי מידי יום שישי.
אין כמו השעה הזו. הרחובות ריקים, מזג האוויר מעולה, שקט ושלווה.
בתכנון היה לרוץ במסלול מוכר ליד הבית הכולל כמה רחובות ראשיים וארוכים, בערך 10 ק"מ.
לאחר כעשר דקות נקרעה לי הנעל. לא האמנתי. נעל ריצה מעולה שנרכשה לפני כחצי שנה בניו-יורק, וכבר הלכה.
זה לא עצר אותי כמובן. זרקתי את הנעליים ואת הגרביים לפח סמוך והמשכתי יחף. שיניתי קצת את המסלול המתוכנן וחתכתי לכיוון הים.
הים היה מדהים. רצתי על החוף, נכנסתי מידי פעם לרוץ קצת במים, והכל רק אני ואלוהים וכמה עוברי אורח בודדים.

סיימתי בסביבות 07:00 והתיישבתי קצת בשדרה ליד הבית (ולא, 10 ק"מ לוקח לי לרוץ הרבה פחות משעה, הפעם לקח יותר מהרגיל בגלל שינוי המסלול וההשתכשכות). לאחר כעשר דקות כאשר התכוונתי כבר לקום וללכת, ניגשת אליי בחורה, נראית בסוף שנות העשרים שלה, מתיישבת לידי עם החיוך והמבט הכי יפים ואמתיים שראיתי מזה זמן, ושואלת – "מה שלומך? הכל בסדר? אתה רעב?"

עצרתי לשנייה והסתכלתי על עצמי – יחף, כפות רגליים ושוקיים מלוכלכות מבוץ חצי יבש, טי-שרט שהיתה לפני שעה לבנה כמו מהפרסומת של טייד ועכשיו מלוכלכת כמו בפרסומת של אריאל, מכנסיים קצרים, קצת רטוב (מהים ומזיעה), בלי ארנק/מפתחות/כלום, יושב על ספסל בשדרה בשעה 07:00 בצינת הבוקר (לכל הפולנים, זה הכי בריא שיש, מקפיא את כל החיידקים) ובוהה...

חייכתי בחזרה ואמרתי לה שהיא מקסימה, אבל אני מתכוון ללכת תכף הביתה, להתקלח, להתלבש ולאכול ארוחת בוקר טובה בבית קפה עם כמה חברים, ויש לה כנראה טעות בזיהוי. היא התנצלה במבוכה וקמה ללכת, אבל ביקשתי ממנה להמתין דקותיים ושאלתי אותה אם זה מקרה שהיא הציעה את עזרתה בצורה כל כך יפה, מנומסת ומכובדת ל"הומלס" שכמוני, או שמדובר בשגרה. באופן תמציתי היא סיפרה לי, כי מידי שישי, בזמן הפנוי שלה, היא הולכת משש בבוקר עד הצהריים ומחפשת כאלה שנראים לה זקוקים לעזרה, עם חיוך שבא מהלב.

אתם מבינים? בחורה צעירה, שגרתית לחלוטין, החליטה שכל יום שישי במקום לישון עד מאוחר ולבלות בשעות הבוקר, היא תלך ותסייע לכאלה שידם אינה משגת, והכל עם טוב קורן וחיוך שאין כמותו. פשוט להעריץ.

רציתי לספר לה עד כמה היא מיוחדת ועד כמה הטוב שלה מקרין החוצה. רציתי גם לספר לה כי החיים האלה, ללא בית על ספסל בגינה, זה משהו שאנשים כמונו לא יכולים לתפוס (בצעירותי מאד עניין אותי איך מרגיש לחיות כך, אז סופ"ש אחד פשוט השארתי את הארנק בבית, לבשתי טרנינג ויצאתי להסתובב בחוץ, ישנתי 2 לילות על ספסל, אכלתי מה שמצאתי ואפילו יצרתי כמה חברויות לדקה – עזבו אל תשאלו – חלק מהשריטה שלי, לבדוק גבולות). אבל לא סיפרתי כלום מאלה, פשוט אמרתי לה שהיא בן אדם מיוחד ונדיר וכי היא ריגשה אותי. אדם שלא מכיר אותי ולא חייב לי כלום, שעצר לידי רק מאחר שחשב כי אני זקוק לעזרה. אין דברים כאלה.

נפרדנו, והיא קמה והלכה, כנראה על מנת להמשיך בשגרת יום השישי שלה.

הרמב"ם ניסח שמונה רמות של נתינה התואמות את רמת הרגישות של הנותן לצרכיו ולרגשותיו של המקבל. הרמה הראשונה היא לתת באי רצון, בפרצוף חמוץ. הרמה השנייה היא לתת פחות משאתה יכול לאפשר לעצמך, אך בנועם. הרמה השלישית היא לתת בנדיבות, אך רק לאחר שהתבקשת. הרמה הרביעית היא לתת בטרם התבקשת. הרמה החמישית היא בה המקבל מכיר את הנותן, אך הנותן אינו מכיר את המקבל. הרמה השישית היא בה הנותן מכיר את המקבל, אך המקבל אינו מכיר את הנותן. הרמה השביעית היא כאשר הנתינה מתבצעת בעילום שם, כאשר הנותן והמקבל אינם מכירים זה את זה (מתן בסתר). הרמה השמינית והעליונה ביותר היא לעזור למישהו להפוך ולהיות מסוגל לקיים את עצמו.

יש לי רושם שאם הרמב"ם היה יושב בשדרה בה ישבתי היום בבוקר, הוא היה חושב גם על רמה תשיעית – לעזור למישהו מתוך טוב טהור, עם חיוך ומבט קורן בשבע בבוקר ביום שישי, במקום לנום שנת ישרים.