הבלחי מחשבות

חלמתי הלילה חלום. אני לא זוכר את כל הפרטים, אולם מה שאני כן זוכר היה בערך כך –

בחלומי, את היית נסיכה יפהפייה הלבושה בשמלת תכלת ארוכה, שוליה נושקים לקרסוליך. כף רגלך מעוטרת בצמיד עדין ונעולה בסנדל דק. כתפיות השמלה מונחות עליך ברישול, חושפות טפח ומסתירות טפחיים. נזר מונח על שערך הפזור ופרחים מעטרים אותו. כל הלך רוחך אומר מלכותיות ואדנות עדינות.

ישבת לך בנוח, במרכז של זירה (arena), סביבך בנות לוויה מתחנפות להדר המלכות הקורנת ממך. השתעשעת עמן כשחיוך נסוך על שפתייך, מידי פעם הבטת על המתרחש בזירה לרגלייך.

הגיע מועד הקרב המרכזי. ראשון נכנסתי לזירה אני, לבוש במכנסי עור בלבד, קולר ברזל לצווארי ושרשרת עליו. עם כניסתי לזירה הוסרה השרשרת, וחומשתי בשתי חרבות בינוניות – הנשק המועדף עליי. אחרי נכנסו לזירה שני המתמודדים הנוספים, גם הם עונדים קולר ולבושים בצורה דומה. האחד בחר בחרב ארוכה והשני במקבת ובמגן. הם היו גדולים ממני פיזית.

הבטתי בך מלמטה, באופן בו אני תמיד מביט בך לפני תחילת הקרב. חשבתי כי אני יכול אפילו להריח, באופן כלשהו, את הבושם אותו משחת על גופך לאחר האמבט בו הסבת, העומד בניגוד כה רב לצחנה האופפת אותי. האם את יודעת כי אני נלחם עבורך, חשבתי? כי המבט בך נותן בי את הכוח להילחם כך מידי ערב?

לא היה די זמן לתהיות נוספות והקרב החל. שני היריבים התנפלו עלי בתנועה מתואמת, בעודי מסב לצד ימין, מתחמק בגלגול ומתרומם תוך שיסוף ירכיו של הגדול מבין שניהם. מששוסף שריר הירך שלו, הוא התעוות מכאבים ונותר שוכב על הרצפה, נאנק.

הגנבתי מבט מהיר אליך, ראיתי אותך מביטה בי, מחייכת חיוך קטן, פרקי אצבעותייך מלבינות כשאת תופסת את משען הכיסא עליו את יושבת.

המבט הזה כמעט עלה לי בחיי, שכן היריב שנותר הניף לעברי מכת חרב מהירה, אשר פספסה במילימטר את צווארי בעודה חותכת חתך עמוק בשריר הכתף. דם החל זולג וכאב חד מפלח אותי, אולם לא נפגע כל איבר חיוני. הדחקתי את המחשבה על הכאב מראשי, בעוד רעש נשמע בקהל ובקצה אוזני שמעתי גם אותך מחניקה השתנקות קלה.

התעשתי מיד, והחלתי בהתקפה מצידי, מכה כל פעם בצד אחר, מנסה לערער את שיווי המשקל של היריב. לאחר דקות ספורות, הוא נפל על הרצפה כשחרבי מונחת על צווארו. ריח הפחד שלו מילא אותי, בעוד האדרנלין פועם בי עמוקות.

נשאתי מבטי אליך, מתנשף, ממתין לראות אם תשפטי אותם לשבט או לחסד. כל הקהל שמילא את הזירה, התרכז באגודל הנפלאה של יד ימין שלך, האם תפני אותו מעלה או שמא מטה. שני היריבים המונחים לרגליי, הביטו גם הם בך, ברעד, יודעים כי חייהם תלויים בתנועה הקטנה הזו שלך. הבטת בעיני, מחייכת, בעודך מפנה את אגודלך מעלה. הקהל כולו עמד על רגליו ומחה כפיים, בעודי נסוג צעד לאחור ומוריד את חרבי ארצה.

דקות ספורות לאחר מכן, הייתי ספון בחזרה בחדר העבדים, השרשרת שוב מונחת על צווארי. האחראי לקח אותי, כפי שהוא נוהג לאחר כל קרב, לחדר מבודד שרצפתו מכוסה בקש טרי. שטפתי את גופי בדלי מים שהיה מונח שם מבעוד מועד. המתנתי.

כעבור דקות ספורות את נכנסת, נעמדת סמוך אליי. כשנוכחותך מכה בי, ירדתי מיד על ברכיי, עיני מעורפלות. התקרבת אליי צעד נוסף והנחת את ידך על לחיי. דמעה זלגה מעיני נוכח המגע שלך, בעודי מביט בך מתחנן בלא אומר כי תתירי לי לחבק את ברכיך. שעה קלה היינו שם כך, את ואני, כשלבסוף אחזת בפניי והבטת בעיני ואמרת –

"אתה יודע כי אתה יכול בכל עת לשוב למולדתך, נסיך, לארמונך – לבית אביך – לממלכתך שממתינה."

"אני יודע, מלכתי" השבתי. "אולם אני מעדיף להיות כרגע, בדיוק היכן שאני נמצא."

רכנת לעברי, נשקת לשפתיי נשיקה עמוקה ואמרת – "אם כך, נשוב ונתראה מחר בערב, בתנאי כמובן ששוב תנצח."

ואז, כשריחך המופלא עדיין אופף אותי, סבת על עקביך ופסעת מחוץ לחדר, זקופה ויפה.

התעוררתי.