הבלחי מחשבות

לפעמים, כשאני עומד צמוד אליך, נוגע עם הגוף שלי בגוף שלך,
מרגיש את הנשימה החמה שלך על פניי ועל צווארי,
רואה את בית החזה שלך עולה ויורד, ואת המבט הזה ננעץ בי,
אני לא ממש חושב על בדסמ...

לפעמים, ברגעים האלה, כל מה שאני רוצה זה להדביק אותך חזק לקיר,
להצמיד אותך שם, כך, כשאני לופת את שתי ידיך מעל ראשך בעזרת יד אחת שלי,
ושנינו יודעים באותו הרגע, כי את לא ממש יכולה להשתחרר ממני, פיזית.
ואז אני רוצה להתחיל לנשק את הצוואר המדהים שלך, לאט בהתחלה,
לנגוס בו קצת, לרדת לכיוון הכתף, הזרוע, השכמה, ולשמוע אותך נאנחת ברכות, זזה בתנועה מוגבלת,
ומשם מבלי להפסיק אני רוצה להתחיל לחפור בגוף שלך עם היד הפנויה שלי,
ללטף את הקימורים שלך, לחפון אותך, את כולך, חזק ורך ביחד,
כשאני נצמד אליך עם כל הגוף שלי,
ואז להפשיל ממך את המכנס עד לקרסוליים, ואת התחתונים שכבר החלו להירטב, ולראות אותך בועטת אותם הצידה,
ואז לפתוח את כפתורי החולצה, בלי לשחרר אותך ממני, ואת החזיה,
והכל כדי שאוכל להרגיש את העור החם והנהדר שלך,
אני אוהב את המגע הראשוני הזה של עור בעור,
להרגיש כל סנטימטר ממך כשאני חוקר כל נקב, כל חור, בעדינות וברפרוף עדיין,
עם היד, עם הלשון החוקרנית שלי,
לומד את ההרגשה שלך מהאנחות הרכות שאת מפטירה לעברי, באופן לא רצוני ממש,
מהתנועות הקטנות שלך,
מהחיכוך הבלתי נמנע של הכוס היפה והזולג שלך על הירך שלי.

ולאחר זמן מה אני רוצה לגעת בך, בפנים,
ואני חושב שאת כבר מוכנה לזה לאור הרטיבות שמתפשטת לה שם, והריח שאני כה אוהב המלווה לה הנישא כעת בחלל האוויר,
אני אפילו חושב שאת רוצה את זה עכשיו, מאד, אולי אפילו קצת משתוקקת...,
ובהתחלה, כשאני מעסה לך בעדינות את הדגדגן, את עדיין מנסה שלא להתמסר לזה,
כאילו להתנגד התנגדות רפה,
אולם לאחר שניה אני מרגיש אותך נעה על היד שלי, כשאני מכניס אותה אלייך פנימה, עמוק,
ואת הנשימה שלך מתחילה להיות מהירה יותר כשאת נעה עליי, מאבדת עכבות,
בעוד אגלי הזיעה נקבים על החזה שלך כשאני מלקק אותם ממך ואת נצמדת אליי, מתחילה ליבב את הגירוי שלך החוצה.

ואז אני רוצה להוציא את היד באחת, כדי שתרגישי את החוסר שלי בתוכך,
ותביטי בי במבט כזה,
מבט רוצה,
רוצה אותי,
רוצה אותי בתוכך,
וכך אכנס אליך, צמוד, עמוק, בפנים,
וננוע לנו יחד, כנגד הקיר, כשידייך עדיין צמודות שם למעלה, מגבילות את התנועה שלך, את התזוזה המשתוקקת שלך עליי,
ואז תיאנחי, כמו שאת עושה, אנחה משוחררת כזו, אמיתית, פראית,
בעוד המחול שלנו מגביר קצב, זיעה ניגרת מאיתנו, מתערבבת,
וכשהדגדגן שלך מתחכך בי, בעודי נע בתוכך, אני ארגיש אותך מתקרבת לרגע הזה,
את המיצים שלך ניגרים עליי בעודי נוגע ואוסף אותם באצבעותיי, מלקק, ומנשק אותך אחר כך על מנת שתרגישי אותי עם כל הטעמים שלנו יחד, שם.
והקול שלך יהפוך מרגע לרגע לדק יותר, מהיר יותר, כשהוא משולב עם האנחות שלך,
בעוד החושים שלנו מתערבבים ורגע השיא מתקרב,
ואז - בחמש השניות האחרונות - אני רוצה להרגיש אותך מאבדת שליטה,
צועקת את העונג שלך החוצה, רוטטת עליי, בעודי גומר בתוכך.

ובעודך נופלת עליי, נמרחת, רוטטת עדיין, אני רוצה להרים אותך בעדינות, כמו תינוקת קטנה,
ולסחוב אותך כך לעבר המיטה,
להניח אותך עליה, להפשיט ממך את כל הבגדים שעוד נותרו עליך שמוטים,
ובעוד הפנים שלך קבורות בכרית, וגופך רוטט לו רטט בלתי רצוני, מיצים של שנינו זולגים ממך,
ללטף אותך בכל חלקי גופך ולמלא אותך בנשיקות עדינות.

ובכל הזמן הזה, ברור לנו כי אני עדיין שלך. רכושך. כי כלום לא השתנה,
כי זה אנחנו – ואנחנו לא מוגדרים על ידי מערכת כיוונים חד סטרית ובלתי מתפשרת,
אלא על פי המהות המורכבת שלנו, שמידי פעם – צריכה לזלוג לה גם למקומות אחרים.
מקומות שלנו.

זה מה שאני חושב לפעמים, כשאני עומד צמוד אליך, נוגע עם הגוף שלי בגוף שלך,
מרגיש את הנשימה החמה שלך על פניי ועל צווארי,
רואה את בית החזה שלך עולה ויורד, ואת המבט הזה ננעץ בי.

אני סוטה, אני יודע.
מגיע לי עונש? 😄