הבלחי מחשבות

שבת, מוקדם בבוקר. מסיים ריצה של 25 ק״מ במסלול קשה, ממש קשה. הזריחה בדיוק מפציעה במזרח וצללי הבוקר מתגנבים להם אט אט. עוד מעט השמש תזרח. אבל כרגע זה זמן מיוחד. זמן של ביניים. של מעבר בין לילה ליום, בין הלמות של לב בקצב מתגבר להליכה מתונה ונשימה סדירה. אני עוצר לרגע, מחצית מגופי נמצא בכתם שמש חמים ומחצית בצל, נושם אוויר ומסתכל למעלה, מתמלא בענווה ובהודיה ובגעגוע והכל ביחד שורף לרגע אחד קצר. לאחר נשימה נוספת השמש ממשיכה לעלות, הצללים נסוגים, ואני מחייך, נקי, וממשיך ללכת.

אני עוצם את עיניי, עומד מולך במדבר. מעלינו שמש קורנת.

חול סובב אותנו, נישא ברוח הלוהטת.

אני עומד עירום לפנייך, קולר על צווארי המורכן. שמך מתנוסס עליו באותיות זהב.

את לבושה בגלימה מדברית לבנה מתנופפת ברוח, שוליה נושקים לחול הזהוב המלחך את כפות רגלייך היחפות. 

שקט סביב. את כל כך יפה.

את מביטה בי במבט חודר, בוחנת את נפשי הגלויה מולך, חוקרת את מחשבותיי הכמוסות ועושה בהן כשלך.

כבר מזמן הבנתי שכל פינה בי גלויה בפנייך וכי נפשי ערומה מולך בדיוק כמו גופי.

את מתקרבת אליי. באופן כה טבעי, אני יורד על ברכיי מולך, מצמיד לחיי לכפות רגליך.

אני מביט מזווית זו בעינייך. נוכחתי לדעת זה מכבר, כי עינייך מהפנטות אותי. אני מוצא את עצמי חסר כל יכולת לשבור את המבט החודר הזה, המציף בי ערב רב של רגשות.

רק שנינו כאן. שנינו וכל החול הזה הצורב בבשרי.

תזוזה בלתי מורגשת כמעט של ראשך, ואני נעמד - נצמד לסלע הקרוב.

"חכה כאן עד שאני חוזרת", את אומרת. "אל תעז לזוז".

אני ממתין. צמוד לסלע. לא זז אפילו ס"מ אחד.

זמן ארוך חולף לו ואת עדיין אינך. אני ממתין. לא זז. גרוני ניחר מצמא והחול ממלא את כולי. רגליי בקושי נושאות אותי אולם אני ממתין ללא תזוזה.

לילה בא. קרינת השמש הופכת לקור עז החודר לעצמות. חושיי מעורפלים אולם מילותייך האחרונות מהדהדות בראשי – "אל תעז לזוז".

רגליי רועדות מעייפות. קור, רעב וצמא - אולם איני זז. אני עוצם את עיני וחושב רק עלייך. על זו לה שייכים ליבי ונפשי, אותם היא חופנת בידה ועושה בהם כבשלה. חושב – ולא זז.

עולה השחר וקרני השמש מרצדות שוב. כמעט מעדתי. המעידה הזו עוררה אותי לפתע ואני מרגיש תחושת אשמה נוראית. כמעט והפרתי את הוראתך. אני ממש מתבייש כעת והבושה גורמת לדעתי לחזור מעט לצלילותה.

שוב הגיעה שעת צהריים. גופי כבר לא כואב, אלא חסר תחושה. איני חושב עוד על שום דבר אחר פרט לרצון שלא לאכזב אותך. לא מרגיש את הצמא, את הרעב ואת העייפות, ורק מקווה בליבי שאוכל להחזיק מעמד ולא להתמוטט.

 כעבור שעה נוספת רגליי החלו לקרוס. ניסיתי בגרון ניחר לזעוק זעקת ייאוש אולם לא עלה בידי להוציא מהפה בת קול כלשהי.

בדרכי ארצה, בהכרה חלקית, חלפה במוחי רק מחשבה אחת - כשלתי. אכזבתי.

ואז – בדרך למטה, שנייה אחת לפני שגופי התרסק על פני החול הרותח, ידיים חזקות תפסו אותי ובלמו את הנפילה. היו אלה ידייך. 

השענת אותי על ברכייך. ליטפת את ראשי בעדינות בעודי מביט בך בכמיהה ומנסה ללחוש ולומר לך שאני מצטער כי אכזבתי אותך, שזזתי ממקומי, מנסה ולא מצליח להוציא הגה מפי הסדוק.

"שקט עכשיו״, לחשת לי. "אני יודעת. עצום עיניים ונוח עכשיו. אתה איתי, שלי".

חיבקתי אותך, עוצם עיניים בעודך מגירה לפי אט אט מים חיים.

טוב היה לנו כך יחד, תחת השמש הקורנת.

* הטקסט הזה נכתב במקור באנגלית לפני כ- 15 שנים ועבר לצורך הפרסום פה התאמות קלות, הוא מבוסס על מקרה אמיתי (שלא התרחש בארץ). אני קורא אותו כעת ולא בטוח שהאדם שאני היום, הוא האדם שהייתי אז. ויש בכך היגיון כמובן, אנחנו מתפתחים. לאן בדיוק? ימים יגידו. לי יש סבלנות, ומסתבר שלא רק לי.

יום לחוץ היום, ממש. 

אין לי זמן. בטח אין לי זמן לכתוב פוסטים מהודקים ומחוכמים.

אכנס לפה היום, אני מניח, במצטבר, גג לחצי שעה. 

נכון שלימדו אתכם כי ערפל רואים? זה נכון חלקית. היא בעיקר נשמה את הערפל. היא התהלכה עוד מגיל צעיר חד ספרתי כשבריאות שלה ערפל המכביד על הנשימה שלה ומערפל את מחשבותיה. לפעמים הערפל אפילו הגיע לקצוות של העיניים מבפנים, גורם לה לדמעות לא רצוניות תוך נשימות קצרות מלאות באדים. המצב היחיד בו הערפל הזה היה מעט מתפוגג, ככה גילתה כבר באותו גיל  ממש צעיר, היה על הברכיים מול זכר מזדמן, כשהזין שלו עמוק בתוך הפה שלה, בעודה נחנקת עליו, מוצצת כאילו חייה תלויים בזה. לאחר מכן, למשך כמה שעות הערפל היה מתפוגג ברובו, והיא הייתה יכולה לנשום והמחשבות שלה היו מסודרות, עד שהצורך הזה היה מתגבש לו מחדש עמוק בקרביים שלה. היו גברים שהצליחו לפזר את הערפל לזמן מאוד קצר, והיו כאלה שהצליחו לפזר אותו לכמה שעות, והיה אחד שהצליח לפזר אותו פעם כשהיתה בת 16 כמעט ללילה שלם. היא לא מצאה חוקיות ברורה בנושא או קשר למשל בין אורך הזין שלהם או הטעם שלו, לבין הזמן של פיזור הערפל. אבל הערפל תמיד חזר.

חלפו כבר שלושה ימים במהלכם הערפל אצלה לא התפוגג, והיא הייתה נואשת. היא החליטה למצוא זכר תורן היום אחה״צ ויהי מה. היא נתקלה בו במפתיע בתור לסופר, הוא קנה לחמניות ושמנת חמוצה והיא קנתה תפוחי עץ, חלב ושוקולד, הרבה שוקולד. היא היתה מנוסה בציד וידעה שהיא נראית מעולה, ומריחה טוב, ושיש לה מבט פתייני בו היא יודעת להשתמש. הוא היה מבוגר ממנה  בכ- 20 שנים לפחות, קצת מוזנח, עם כרס קטנה, שיער מדובלל מעט והיא הניחה שיהיה לו איבר מדולדל שיעמוד רק באופן חלקי, אבל היא הייתה נואשת וחייבת להפיג את הערפל הזה אפילו לזמן קצר. אז היא חייכה אליו, והחליפה כמה מילים ואז התחככה ״במקרה״ במכנס שלו, הסתכלה לו עמוק בעיניים כשהיא מתנצלת והייתה בטוחה שמכאן ואילך דברים יזרמו באופן טבעי. ואכן, חצי שעה לאחר מכן היא עמדה על הברכיים עם הזין שלו עמוק בתוך הפה. להפתעתה, הזין שלו דווקא עמד חזק, הוא היה דומיננטי וידע בדיוק מה הוא עושה. היא הרגישה טוב לעמוד מולו על הברכיים ככה ולהיצמד אליו חזק. זה הרגיש לה נכון. הוא היה שונה לגמרי מהדמות שהיא חשבה שתפגוש באותו מפגש קצר בתור לסופר. לשמחתה, כשהזין שלו בפה שלה הערפל התפוגג די מהר, ולאחר שעה שלמה וכתמים כחולים ושפשופים על הברכיים, היא הרגישה יותר טוב מאשר הרגישה מזה זמן רב. היא חזרה הביתה, התקלחה, והלכה לישון מוקדם כדי לנצל את העדרו הזמני של הערפל ואולי לישון כמה שעות מבלי מפריע. להפתעתה הרבה, היא התעוררה בשעות הבוקר המאוחרות מבלי להתעורר במהלך הלילה כלל, ולמרות שחלפו למעלה מ- 12 שעות מאז שהיא נפרדה מאותו גבר הערפל עדיין לא חזר. היא לא הבינה מה קורה. היא לא זכרה שאי פעם מאז שסיימה למצוץ ועד שהערפל חזר, חלף זמן כה רב. היא לא ידעה לכמה זמן המתנה הזאת צפויה להחזיק מעמד, היא חשבה על זה, מתענגת על הרגע הזה שהיתה בטוחה שהוא זמני בעודה מכניסה לכביסה את הבגדים מאתמול. תוך כדי סידור הבגדים היא מצאה פתק מקומט שכנראה הוכנס לה אתמול לכיס מבלי שהיא שמה לב. על הפתק נכתבו בכתב יד המילים הבאות: ״את בטח לא מבינה לאן הלך כל הערפל הזה. ראיתי אותו בעיניים שלך כשהתחלת לפתות אותי בעודנו עומדים זה לצד זו בתור. את חושבת שלא שמתי לב, אבל מצבך היה ברור לי כבר בשנייה הראשונה. החלטתי לתת לך את המתנה הזו ולקחת את הערפל הזה ממך. זו מתנה ללא תמורה. הערפל לא יחזור. כן, אני כותב שוב, ואני יודע שאת מתקשה להאמין בכך, הערפל לא יחזור. יחד עם זאת, יש עוד הרבה שאת לא מבינה, וכשהערפל יפוג יעלו צרכים נוספים. לי יש סבלנות, ואם תרצי להבין יותר את מוזמנת להגיע פעם נוספת. אבל קחי בחשבון שאם תגיעי שוב, לא תוכלי לעזוב.״

היא קראה את הפתק שוב פעם ושוב פעם, ופעם אחת נוספת, ואז ארזה תיק קטן וללא היסוס נכנסה לרכב והחלה לנסוע לכיוונו. היא תהיה ילדה טובה.

כשאני מנהל מו״מ ארוך, מתיש, מורכב, עם עליות ומורדות, אני יודע ברוב הפעמים (אך לא בכולן), בדיוק איך הוא ייגמר. ועדיין, כדי להגיע לסוף הזה צריך לעבור דרך חתחתים מפותלת, אי אפשר לקצר אותה. וגם לגבי שנינו, אני מכיר את הסוף של המו״מ הריגשי המתנהל בינינו. הוא נמצא שם, עדיין רחוק, מעבר לפינות ולפעימות של לב, אבל אני מכיר אותו ויודע בדיוק מה הוא יהיה. אז לקחתי פתק קטן, ועט ציפורן נובע, ומחט חדה, ובטיפות של דם כתבתי בכתב ידי את הסוף של שנינו, הנחתי את הפתק במעטפה וחתמתי אותה בשעווה. ועכשיו? עכשיו נותר לחיות. לסוף עוד נגיע.

בגיל ארבע, סבא שלו נתן לו מתנת יומולדת מיוחדת. קופסת קסמים, אליה בכל פעם שהוא הרגיש צורך הוא יכול היה לצעוק את מה שהיה מעיק עליו, והמועקה היתה נותרת בקופסה ומהדהדת בתוכה, והוא היה משתחרר במעט מהמשא הזה שסחב עמו. סבא שלו הזהיר אותו לא אחת לעשות בקופסא שימוש מדוד, אולם הוא היה בשלו ועם השנים הסב החזיר נשמתו לבורא ובקופסה הצטברו הדים של חברויות שלא צלחו, של אהבות שהסתיימו, של כישלונות, של שברון לב, של כעסים, כמו גם הדים של הצלחה, של ריגושים, של תקוות ורצונות. ואלה הלכו והצטברו בקופסת הפלא במשך השנים, מהדהדים ביחד סיפור חיים. הוא שמר על הקופסא מכל משמר לעצמו. היא הכילה את סודותיו הכמוסים ביותר. את התקוות הכי גולמיות שלו, את האכזבות ומפח הנפש שאיש לא הכיר. הדהדו בה כמיהה, ערגה, ובושה וייצר, יחד עם סטיות, רצונות, קנאה ושנאה ואהבה, שנמהלו בהד של שנים באופן גולמי ולא מסונן. הוא החביא את הקופסא הזו מתחת למיטה, ולפעמים לפני השינה היה מצמיד אליה את האוזן ושומע את הדי העבר מתדפקים בה. יום אחד הוא הכיר אותה. הוא לא תכנן את זה, וכמו רוב הדברים הטובים בחיים זה לא משהו שהוא בכלל צפה. היא לא היתה כמו אחרות. אבל מידי ערב הוא היה מצמיד את אוזנו לקופסא, וההדים מתוכה היו לוחשים לו מילים של ריסון ושל זהירות, והוא היה קם בבוקר מרוחק יותר. עד שיום אחד הוא החליט לעשות מעשה, והגיע אליה במפתיע וביקש ממנה להיכנס לרכב ולנסוע עמו למדבר, ושם הוא אחז בידה, נשם עמוק, ופתח את הקופסה וממנה השתחררו הדים של שנים, משמיעים בת קול חטופה בעודם נעלמים בין זרמי אוויר קלילים ומשאירים אותו נקי ממשקעים ומהדי העבר. הוא חיבק אותה חיבוק טהור, נושם לראשונה מזה זמן באין מפריע. לרגע אחד הוא יכול היה להישבע, כי מבעד לכוכבים הוא ראה את הפנים של סבא שלו מחייכים אליו. עכשיו, אפשר באמת להתחיל.

הוא הביט בעיניה בפעם הראשונה, כפות ידיהם נגעו והחשמל זרם ביניהם. יש את הפעמים הנדירות הללו שהאנרגיות הזורמות מתוך שני אנשים נמהלות זו בזו ויוצרות יחד צבעים וצורות וריחות וטעמים, והם נמצאים לבד אפילו במקום הומה אדם, ולא ממש צריך לדבר כי את הקרבה הזו לא ניתן לתאר במילים. והוא ראה בעיניה כשהביט בה כך מחצלת על חול עת שקיעה, וטיולים בין עצים ופרחים, ובקבוקים של יין, ונשיקות ומגע ותשוקה עם דמעות של רגש, ואין ספור רגעים של אינטימיות גדולה, ולב שמתרחב ופועם ביחד, וגם לב שנשבר ואמון שנפרץ ועצב גדול. והוא נשם נשימה עמוקה ורעד לרגע, ממשיך להביט בעיניה, חווה בד בבד התחלה, אמצע וסוף אחד גדול ומפואר. ולאחר רגע נוסף הוא ניתק את המבט, תפס ברוך את שתי לחייה בידיו, נשק לפיה, טועם אותה בפעם הראשונה ובפעם האחרונה, מסתובב לאחור וממשיך בדרכו.