הבלחי מחשבות

כי בסופו של דבר יש שם, עמוק, גוש של טינופת; שאריות של שברי זכרונות ושל דם ושל חימה משתוללת ושל רצונות לא ממומשים וכמיהה מבוזבזת שזלגה כמו משחת שיניים על דפנות הכיור ושל לב שבור ושל צלקות של ילדות, מעורבבים יחד בבלילה מלוכלכת מלאה בחול ובאבק ובעובש של שנים, והגוש הזה סותם מבפנים את צינורות האושר והרגש שלי כמו גוש של שיער דביק שנתקע בפתח הניקוז של האמבטיה, ואני מחפש את זו שלא רק תשלוף אותו משם בחיוך הנפש שלה ותזרים מחדש אושר ורגש בצנרת החלודה שלי, אלא גם תסתכל בגוש המטונף הזה ותאמר לי בקול של אמת: ״הוא כל כך יפה, ואתה ניבט בו, וגם אתה יפה״, וככה נתחבק לנו ונקשיב יחד לשקט.

מסיים 22 ק״מ בקצב יחסית מהיר, ומשם עובר ישר לים ושוחה 2.5 ק״מ נהדרים. יוצא החוצה מפורק, הראש צלול, נקי וחד אבל הרגליים לא מסוגלות לזוז. הדופק יציב, אך השרירים הגיעו לשיא. שטיפה קצרה במקלחון ואז עולה את המדרגות הספורות שבין הים לטיילת, הרגליים לא מצליחות לקחת אותי למעלה אלא במאמץ עליון. בעוד חמש דקות זה יעבור ואדדה לקפה ליד. וחמש דקות נוספות לאחר מכן אלך כבר באופן רגיל לכיוון אמבטיית הקרח שמחכה לי, ומשם הביתה למקלחת ולארוחת בוקר עם בני הבית ועם חברים שבטח מתעוררים רק כעת, והיום גם נצנח וקצת נטייל ובערב אשב במקום שאני אוהב ואשתה יין והזמן קצר וההנאה מרובה. אבל בנקודת הזמן הזו שהרגליים לא מצליחות לטפס במדרגות אני שואל את עצמי למה? למה אני צריך להגיע למקום הזה שבו הגוף קורס ככה? מה קיים עבורי בנקודה הזו? למה כל פעם מחדש? והתשובה הכנה היא שאם ברגע הספציפי והמדויק הזה, בדיוק בו, היא היתה שם, ממתינה לי עם חיבוק, הייתי מתמוטט בחיבוק העוטף הזה שלה ונשבר בו לרסיסים ואולי אפילו עם דמעה או שתיים, והלב שלי היה מונח אצלה ככה, פשוט, בלי ברבורי שכל ומיליון מילים יפות, והיינו שוכבים על החול מחוברים ומחובקים בשקט ובלי מילים. ובכל רגע אחר, הייתי אוהב אותה ״באהבה הרגילה״ שלי, המכילה, העוטפת, המעניקה, עם הרצון לתקן את כל מה ששבור ולחבק את כל מה שכואב. וההרמוניה המדויקת הזו בין הרגע האחד הזה למכלול הרגעים כולם, התרחשה אולי פעם או פעמיים בעבר, אבל לא בדיוק ככה ולא בנקודת הזמן הארכימדית הזו, ובכל פעם שאני יוצא מהים שבור פיזית לרסיסים למשך דקות ספורות, אני מקווה שאולי היא מחכה שם, ואז מביט בשמש זורחת, נושם אוויר מלוא הריאות, מחייך לעצמי וממשיך הלאה. מתמלא.

* ״היא״ - משמע דמות ערטילאית ולא מישהי ספציפית. 

** אולי הכי חשוף שלי במשך השנים פה.  

אני זוכר רגע אחד. שנייה בודדת בתוך רצף של זמן. רגע בו הלב שלי פשוט גאה על גדותיו והרגש נשפך ממני, ולא הייתי מסוגל לדבר יותר מידי והדופק לא היה סדיר והעיניים התמלאו בלחלוחית ופשוט נשמתי, ובאותו רגע הרגשתי שאין משמעות לעבר ואין משמעות לעתיד ויש רק הווה של כאן ועכשיו ושל שנינו, ושום דבר אחר לא חשוב בעולם והאושר מציף אותי ואני טובע בו. וכל זה לשנייה אחת ארוכה בלי התחלה או סוף ועם טעם וריח והבל פיות מחוברים, ולשנייה בלבד, שלאחריה האושר עדיין היה קיים אבל לצידו גם החיים על כל המשמעויות שלהם. וכשאני חושב על זה, אני בר מזל, שכן אנשים עוברים חיים שלמים ללא שניות מעין אלה. בויקיפדיה האישית שלי אני מתייג את השנייה הזו לצד המונח ״געגוע״.