המסע לנצחון.

בקצה, שם אני מוצאת את התהום שלי,
זאת שאין לי לאן לברוח ממנה... אני מזהה שיש לי שתי אופציות.
לצנוח פנימה ולהתרסק או להתיישב על הקצה ולבדוק מה אני יכולה לעשות בשביל לצאת מזה.
לבדוק כל זיז וזיז בדרך למטה, לבדוק במה אפשר להאחז עכשיו בשביל לא ליפול מטה,
לבדוק איך אני נמנעת מליפול, איך אני צומחת מעלה במקום.

אני כבר שנים נלחמת.
נלחמת בשבילי בעיקר, בשביל האושר שלי,
מה מגיע לי, למה מגיע לי - מגיע לי הכי טוב שיש ולא פחות.
אז אני חוזרת על המשפט הזה כל פעם שעוד איזה נשוי/תפוס/כמעט גרוש/פרוד מנסה להתחיל איתי,
מקסים ככל שיהיה, מדהים ככל שיהיה, מעלף ככל שיהיה....
מגיע לי להיות מספר אחת.
כמה שהקשר הוא פוטנציאלית יותר קרוב, ככה יהיו לי יותר סיבות לעזוב.
נשמע מוזר?
זה לא. כי אני לא אכנס לקשר רגשי עם אדם שלנצח אהיה כינור שני שלו,
לא פייר בכלל לבקש ממני להיות סבלנית, להשאר האישה השניה עד ש...
לא.
פשוט לא.
כי מגיע לי יותר. כי מגיע לי הכל, כי מי שחושב שמגיע לי פחות מזה, לא מגיע לו אותי.

אני סבלנית, "עקשנית" אמר לי מישהו השבוע.
אני לא נכנעת בקלות, אני מוכנה להלחם בשביל מי שחשוב לי,
אני לא נותנת לדברים לעצור אותי.
אבל להיות האישה השניה? לא אלחם למען זה.
כן אלחם למעני.
למען העתיד שלי, למען האושר שלי, מגיע לי אושר שיהיה זמין, שיהיה שם, שיהיה שלי והכי חשוב...
שאני אהיה שלו. בשקיפות מלאה, באמון מלא, ברצון הדדי לצעוד יחד בשביל שניצור לעצמנו, שנסלול יחדיו.

מאיפה זה מגיע, האם זאת אני?
האם זאת אני?
I'm a magnet for unavailable men.

אז זיהיתי את הבעיה, פתחתי איזה צוהר למקום קשה, כואב, כזה שחורך לי את קנה הנשימה עם כל שאיפה, כזה שגורם לעיניים שלי לדמוע.
כזה שגורם לי להתפרק בתוך הידיים ששומרות עלי.
יש לי הרבה מה לעשות, יש לי הרבה מה לחשוב, יש לי במה לטפל, לשנות, לעצב נכון יותר.

אז לא,
אני לא כינור שני,
אני לא תוכנית גיבוי,
אני לא משהו נחמד מהצד,
אני לא "אם רק הייתי פוגש אותך קודם",


"את כל מה שחיפשתי כל חיי, אני אגן עליך, אני אשמור על ליבך, אני אשתה ממך, אני אשתמש בך, את תהי שלי מהיום ועד נשימתנו האחרונה, שם - בקצה דרכנו."


זה לעומת זאת.. אני כן.