מגמה בחיי שהולכת להשתנות זאת השליליות והפסילה מראש של האנשים שמסביבי - לגבי הדברים שבפוטנציה יעשו אותי מאושרת.
זה כואב. זה פשוט כואב שאני צריכה כל הזמן להחזיק את עצמי שלא להיות מאושרת ולא להראות אושר ורגש מהחשש שאחרים ירו לי ברגליים ובחלומות.
לפעמים קשה לי לעכל שכל מה שאנשים נותנים לי כ"עצה" זה משהו שמגיע עם אג'נדה משלהם.
אולי אני מאמינה מדי באנשים לפעמים, אפילו אחרי כל מה שעברתי.
אבל לא עוד.
מי שלא חיובי, לא נשאר יותר. אני מבינה לגמרי את הרצון של אנשים לשמור עלי מחרא ולהרגיש את הצורך לכבות את הלהבות של ההתלהבות שלי עוד לפני שהם ממש התלקחו כדי "למנוע ממני פגיעה" אבל ראבאק. מספיק!
תנו קצת אושר. טיפה. תנו לי קצת קרדיט. לא נולדתי אתמול. מותר לי גם לחלום, מותר לי גם לנסות להגשים בלי שאנשים ימשכו אותי למטה וינסו להרוס לי.
אני לא טיפשה, אני חושבת על -כל- פיסה של רגע אפשרי וכל דבר שיכול להשתבש, כבר חשבתי. אני כבר בתוכי פסלתי הכל, אבל אני מנסה להתגבר על המגמה הזו של חוסר רגש וחוסר של חיות וחיוניות.
איזה מן אנשים יש מסביבי?
אני כבר לא יודעת אם זה אנוכיות או פשוט טבע האדם.
כל הזמן שואלים אותי למה שיש לי משהו טוב לספר אני לא מספרת.
זאת בדיוק, אבל בדיוק הסיבה למה.
אני מתרגשת כל כך ואין לי למי לספר. כמה עצוב זה. מכעיס.
