מצאתי מסלול חדש להליכה.
חבר ילדות סיפר לי אליו והחלטת לנסות אותו.
בעודי הולכת במסלול הנ"ל, בין הרים וגבעות טסות המחשבות. איך בפינה הזו אפשר להתחבא עם אחד, להנות מהקרירות של הסתיו והחמימות אחד של השניה, כמו חיות ככה בחוץ, רגע מלהתפס כמו ילדים בני 16.
איך במתקן ההתעמלות הזו הוא יכול לקפל אותי קטן קטן לפני שהוא מזיין אותי חזק חזק.
איך במתקן הטיפוס של הילדים (השם ישמור, הראש שלי נוראי) אפשר לעשות דברים מאוד מעניינים, אני לא יכולה להתאפק ומתקרבת לשם, נוגעת בחבלים התלויים, מניעה אותם לראות איך זה יעבוד, האצבעות שלי נוגעות בחבל הגס אבל בראשי אני כבר מזמן מעבירה את האצבעות הללו על וריד פועם.
פתאום אני מזיעה קצת.
אני מסתכלת על העצים שמסוככים על איזה כוך בדשא, נסתר מהעין וחושבת על שני קצוות עולם. האחד בו אנחנו מתגלגלים בדשא צוחקים שלאחר מכן אתה ממלא אותי עד תום מול העץ המסוכך והשניה, איך אפשר לעשות שם יומולדת מהאגדות לילדה. בראשי סצנה שלמה של יומולדת.
אני בעולם שלי, המוסיקה באוזניים והמצב רוח מרומם שחולף אותי איזה אל יווני בגופיה ומכנס ריצה קצר, בריצה קלה הוא מתרחק ממני ובהליכה מהירה אני משאירה שובל של חשק מאחורי שאם לא היו לי מכנסיים, היה מתבטא בטיפטופי רעב על המדרכה מאחורי.
אני נשארת איתו בראש לשארית האימון, מזרימה את הייחום המתפרץ לריצה קלה שתפרוק קצת מכל מה שמצטבר לי.
אני כמעט מתפתה לנטוש את הדרך שלי.
רק כמעט.
