כמה שאתה משלים אותי. כמה.
איך אתה שם לב לכל שינוי אצלי, אם זה בנשימות, אם זה בשפת הגוף, אם זה בהתנהגות.
וההתנהגות שלי השתנתה, אני מרגישה. גם אתה הרגשת.
כי שכחתי קצת את עצמי ואת ההרגלים והחיים שלי בזמן שנסחפנו לתוך העולם הזה שהוא אנחנו.
פתאום אני רואה שאיבדתי את הדרך ואני נופלת לתוך הרגלים מקולקלים של פעם.
פתאום אני כועסת על עצמי כל כך ומתוך ההרגלים הדפוקים שלי ניסיתי במחשבתי להאשים גם אותך, אך האור שהוא אתה בעיניי רוחי פשוט ניענע את הראש. הרי זאת האחריות שלי.
אז נתת לי לרוץ הביתה. נתת לי להתרחק.
הענקת לי שקט ואז כתבת לי אותך.
אותנו.
כתבתי לי את מה שחשבתי עוד לפני ששיתפתי אותו איתך ואז כתבת לי את הפתרון בצורה שלא חשבתי עליה. כמה שאתה עושה את זה פשוט.
כתבת אותנו ומשכת אותי שוב למקום הנכון. המקום שאני יודעת שיש לי בו חבר ורֵעָ.
אל המקום שאני יודעת שיש עם מי לדבר אך לפעמים נופלת להרגלים ישנים ושוכחת את העובדה שאתה כל כך שונה.
ואני מצרה על כך.
אני מתנצלת על זה שאני שוכחת כמה מיוחד אתה ומכניסה אותך לאותו המקום שבו השאר שהו.
מתנצלת שאני מחשיכה את הדרך.
אני אוהבת את זה שאתה רואה הכל. רואה דרכי, רואה את כל מה שאני עוד לא מודעת אליו.
אני אוהבת את זה שאתה לא מתרגש מזה שאני צריכה מרחב.
אני אוהבת את זה שאתה בסדר עם זה שאהיה אני. זה לא מובן מאליו.
זה המקום להגיד לך גם תודה.
תודה על כל קרן אור שאתה שולח לחשיכה שבי,
תודה על כל רגע שבו אתה מחזיק בי קרוב, לא מוותר, עוטף באהבה ולא שופט את הדפיקויות שלי.
תודה על הסבלנות שיש לך אלי.
תודה שאתה מוצא את הדרך לליבי גם שאני חושבת שליבי אבד עלי.
תודה, אהבה.
