אני רוצה להיות אדמה פוריה ומים בשבילך.
אני רוצה לדעת את כל הצרכים שלך.
אני רוצה לגעת בכולם.
אני רוצה ללמוד כל אהבה קטנה, שנאה גדולה כקטנה,
אני רוצה לדעת כל מה שאני יכולה על מנת שאוכל לרצות אותך.
אני כל כך רוצה להיות זו שתספוג את הגרעין שלך בתוכה ותנביט לך חיים.
עברו עלינו הרבה חוויות לאחרונה,
כל כל הרבה שזה גרר אותי מהמקום המוכר אל הלא נודע.
רחוק אפילו מהכתיבה.
אני מנסה לשנות הרגלים ישנים בחיי שכבר מזמן רציתי למגר ורצונך במיגורם נותן לי את הדחיפה שתמיד הייתי צריכה. אני יודעת שלולא אתה חלקם לא היו משתנים לעולם. אני מברכת עליך ומבקשת עוד.
מה עוד אוכל לשפר בשבילך?
מה עוד אוכל לעשות בשביל ללמוד מה אתה אוהב ואיך אתה רוצה דברים?
אתה משקיע עולם בי ואני רק רוצה לעשות את אותו הדבר בשבילך.
מתוסכלת שאתה לא נותן לי, תוהה אם השינויים שאני רוצה שננחיל לחיינו המשותפים שנבנים, בכלל מתאימים לך.
אתה קורא לעצמך זקן נרגן וזה הכי רחוק מאיך שאתה מתנהג בדרך כלל.
פתוח לשיחה, פתוח לשינויים, אני תמיד מרגישה שהנרגנית הזקנה פה זו אני.
שהגוף שלי בוגד בי ונכנע הרבה לפני שהראש שלי אפילו מספיק לעכל את שקורה, לפני שהספייס המטורף מגיע. הראש צמא לעוד ועוד והגוף שלי לא עומד בזה. אז, בדיוק אז אני מרגישה מקולקלת. מנסה להבין מה הטעם בי אם אין בי שימוש.
בדיוק אז אתה לוקח, מפשיט את נפשי ועוטף אותי בידיים הגדולות שלך.
מוציא אותי מהספייס, הריחוק, החושך, ומחזיר אותי למציאות שבה אתה האור.
ואני נלחמת. נלחמת להשאר באפילה עוד קצת.
חוויתי קצת מההוא שמפציע מתוכך. מאז אני רעבה לעוד ורוצה לברוח לכיוון השני באותה נשימה.
הוא מגיח מעינייך לעיתים יותר קרובות לאחרונה. אני מזמנת אותך החוצה מצד אחד ומפחדת מתוך הרגל, מצד שני.
תמיד אמרתי שהכי טוב שתהיה מילת בטחון, לכל מקרה.
איתך ויתרתי עליה בקול. זה היה לי קשה כמעט כמו לחזור לתנוחות הגוריאניות הפתוחות שחלמתי לבצע שנים.
להאמין, לבטוח.
שכחתי את כל ההכשרה שלי פתאום, הרגשתי חשופה כמו שמעולם לא הייתי, מפוחדת לפתוח את הפינה הזו אך מתרגשת לדעת שאיתך, זה שמושלם לי, זה שמילא את כל הרשימות שלי, זה באמת קורה.
שתיתי את זה כמו מים לצמא, את ההוראות שלך. סוף סוף אתה נותן לי הצצה לצרכים שלך. פותח את עצמך אחרת. נותן לעצמך קצת דרור.
פתאום אני מוצאת את עצמי על הבוקר עם ישבן אדום, מתעוררת לתוך הכאב שאתה רוצה לחתום איתו עלי, נוזלת את אמש מתוכי בזמן שאתה דוחס לתוכי עוד מנה.
זונת שלוש חורים.
אתה קורע אותי לפיסות קטנות ואני לא מספיקה לעכל הכל. מפחדת כל הזמן.
הרגל מטופש שיצטרך להשתכתב, כידוע.
ביום שישי במסיבה תפסתי מדי פעם את מבטך.
היית מבסוט, מנצנץ כמו כוכב שמאיר את השמיים, ראיתי גאווה גם.
ראיתי את המבט שלך מרחוק, את נוצות הטווס שלך נפתחות מולי.
היית גאה בי.
עד היום אני לא יודעת איך לאכול את זה.
אני לפעמים תוהה האם השריטות שלי פשוט יותר מדי בשביל שאצליח,
אבל אז אתה שם אותי בבגדים תחתונים ובגד גוף רשת ומסביר לי בדיוק מה אתה רואה.
אני זקוקה לזה. אני זקוקה לך בשביל שתסביר לי בדיוק מה אני צריכה לעשות כדי שהגרעין הנפלא שלך יפרח בי.
אני מאבדת כיוון מהר. אני מפחדת. הפחד הזה מתסכל אותי כי אין לו בית איתך. אתה אחר. אתה שונה.
אני לא יודעת איך זה להיות בטוחה.
אבל איתך, אני יודעת שאני יכולה.
זה מבלבל לי את הצורה, אני חושבת. להרגיש בטוחה זה משהו שאני צריכה לתרגל. להתרגל אליו.
זה קשה משחשבתי.
אז בזמן שאני אפרה את הגרעין שלך אני אלמד.
אלמד איך להיות לא רק מושלמת, אלא שלמה.
עד יומי האחרון אנסה.
כי שאני מביטה בך שאתה ישן לצידי,
שתדע, אני לא יכולה לתאר את עצמי בלעדיך לידי.
