המסע לנצחון.

אני חסרת מנוחה. מכווצת. עצבנית.

לא מבינה מה, איפה, למה וכמה. 

"This is mutiny!" הגוף שלי זועק.

הפה שלי עוקב ומורד קצת. רק קצת. במילה אחת. 

אתה קולט ונתפס, תופס את הדבר הראשון שנקרה בין אצבעותיך כמעט וממקם מחדש את הפטמה הרגישה שלי, מודיע לי שאין לך שום בעיה שהילדים שלנו יאכלו רק מציצ אחד אם צריך.

אתה קובר אותי מתחת לביצים החמות שלך, סוטר לחוצפה שלי עם הזין השמן שלך, מסתיר לי אותך שאתה מכסה איתו חצי פנים ומאדים לי את הלחי.

האצבעות החזקות שלך מוחצות ומשחקות בכאב שלי ואני חושפת שיניים, כועסת, או אולי סתם מתגרה?

היד שלך נוחתת בכבדות על הפנים שלי בתשובה ואני מרגישה את החשיכה שבי מתקוממת בי.

אולי בעצם היא לא מתקוממת אלא פשוט מתעוררת.

הנאה מבצבצת ונוזלת מתוכי, הנאה מלהיות מתחתיך. 

הנאה מזה שאתה לא מוותר. שאתה נוכח ועירני. 

הגוף שלי לאט לאט משתחרר. סומכת עליך. 

אני נוהמת עליך שוב, הפנים של עפות עם סטירה כבדה שאחריה נוחתת עוד סדרה של סטירות, כבדות לא פחות. 

הפנים עפות וההתגרות ניגרת מתוכי ומכתימה את הכל. הירייכים דבוקות חוטים-חוטים, המיטה מתחתי מותכמת בחשק.

הגוף שלי זועק ועונה שאני נלחמת בך. פיזית.

החיוך שלך אומר הכל, אתה כפליים בגודל, פי הרבה יותר בחוזק.

לא עוברות שלושים שניות לפני שאני חנוקה בין אצבעותיך ונקרעת מתחתיך.

אתה טוחן, כמו שלא טחנת.

אתה קורע, בברוטאליות מדהימה, אופף אותנו בענן שכולו אתה, חונק ומענג בכאב מפלח. 

אמרתי לך כבר כמה אני מכורה אליך?

כמה אני מתפללת אל הזין הזה שלך שחוצב בי?

כמה אני מהללת אותו שאתה מחלל אותי?

כמה אני אפופה ואבודה תחתיך שאתה לא מוותר? שאתה רואה הכל ומאכיל אותי בקצת צדק?

הימים נוקפים, פתאום אנחנו כמעט שלושה חודשים ואני רק רואה אותנו גודלים. והחלק הכי מדהים הוא שאנחנו גודלים יחד.

מתפתחים. מפתחים. מזינים אחד את השני, מחזקים.

אתה שובר את עצמך לתוכי, ללא רחם, ללא פיצי ובלי מיצי. 

הצרחות שלי הופכות מהר מאוד לגניחות עמוסות אושר, אני עפה מתחת לכובד משקלך, מתוחה מסביבך עד מה שמרגיש כמו אין סוף אבל הגוף שלי שותה אותך לתוכו.

הגוף שלי לא תמיד מקשיב לי, אבל כנראה שהוא מקשיב לך שאתה מחליט בשבילו.

לא מוותר, לא מפספס כלום, מבהיר לי בזמן שאתה מכה בטן מול ישבן מה בדיוק זה. 

מה בדיוק אני.

מה בדיוק אתה.

אני מרחפת לחלוטין שאתה מסיים ללמד אותי את תורתך. 

השפתיים שלי מנשקות כל מילימטר בפניך הרבה אחרי שאתה כבר נרדם.

אני פוקחת עיניים בבוקר כאילו וישנתי שנים למרות שרק עברו שעות ספורות, הגוף שלי עדיין קורא לך.

קול קורא מהעולם התחתון, מתחככת על הזין שלך שכבר מתוח ונפוח עוד לפני שאני פותחת עיניים. 

אתה ממשיך את השיעור וקורע את דרכך שוב לתוכי עד שאני מאבדת את היכולת אפילו לגמור. 

אתה מעניק לי את מה שאני רוצה, ממלא אותי כך שאני נוזלת אותך יומיים רצוף ואז מעניש אותי על כך שלא עשיתי כרצונך.

הגוף שלי בוגד בי שאני רוצה שהוא יעשה בשבילך אבל כנראה שהגוף שלי יעשה הכל בשבילך.

אז פתחתי את הבוקר עם סימני קיין על הטוסיק וכוס קרוע.

ואני בכלל מאשימה אותך! 

כי לי הוא לא מקשיב כבר, הגוף הזה. הוא כבר שייך לך כמעט כמו ליבי הגואה. 

אני לא יכולה כבר לגמור מעצמי, אתה מבין? 

הגמירות שלי מגיעות רק שהן קשורות אליך ישירות. רק שאתה בתוכי.

הגמירות שלי מגיעות רק שאתה קושר את ליבי וגופי בשרשרת ידיך,

לוקח, מנכס, מסביר. 

כי הוא קצת טיפש החור הזה שלי, הוא מדבר עכשיו רק שפה אחת.

השפה שלך. שלו. שלכם. 

הלב שלי כבר לא פועם בלעדיך,

אז פלא שהכוס שלי כבר לא מבין עברית?