המסע לנצחון.

שעוברים ימים ארוכים בהם אני לא פוגשת "אותו" אלא רק חיה במתיקות הסכרתית שלנו, 

אני מתחילה להתמרמר.

הגוף שלי מרגיש את זה, הנפש שלי מרגישה את זה אבל אני לא מודעת למקור של זה, עיוורת לעצמי פתאום.

אני הופכת לילדה שלא יודעת מה היא רוצה, שלא בא לה שום דבר, אני נסגרת והופכת לפחות נעימה.

ואתה?

הבנת את הצורך שלי, הבנת את התסכול והבכי ונתת לי לשטוף את הביצים שלך בדמעות בזמן שהזכרת לגרון שלי למי בדיוק הוא שייך.

הבהרת לי כי שכחתי את מקומי ודאגת להזכיר לי אותו בצורה שמכתירה אותך בעיניי כאל. האל שלי.

אתה הזאוס שלי. יאפ. זה אתה.

זה התחיל קשה עם המון התנגדות ובכי רגשי ולאט לאט ההתנגדות שלי התמוססה בין הנקבוביות ונזלה ממני החוצה. 

הייתי כל כך פתוחה אליך, כל כך רטובה, כל כך מקבלת שפערתי את עצמי אל מול הטירוף שהיית בו,

צורחת את נפשי לדעת מעונג מהול בפחד, טובע בגירוי. 

הצדקת את הכינוי שלך and then some. 

פתחת אותי ונכנסת כל כך עמוק שיכולתי להשבע שהזין שלך תכף דוחף את התחתונים שדחפת לפה שלי החוצה ופשוט פורץ החוצה מהפה שלי, שליבי משופד עליו.

צרחתי.

בטח צרחתי, ניקבת בי חור. עברת דרכי. הרגשתי איך הרחם שלי נקרע מתחתיך. יללתי אליך.

כתשת את ההתנגדות שלי ואותי, עד אבק.

פעם.

פעמיים.

שלוש.

אפילו לא הספקתי לנזול את תמציתך החוצה עדיין.

שעות שאתה משקיע עם מינימום מנוחה באמצע, מטביע אותי בך.

אני מוצאת שאני מלאה בך בצורה שלא משתמעת לשתי פנים.

וזה מדהים, אתה יודע?

אתה מדהים ומפעים אותי כל פעם מחדש.

כל פעם שאני חושבת שזה בהחלט ללא ספק וללא עוררין הסקס הכי טוב שהיה לי, אתה מפתיע מחדש. 

כל פעם שאני חושבת שאתה לא יכול להיות יותר מושלם ומדהים לי, אתה מעלה את הרף.

לילה חסר שינה שאחריו עקב בוקר מופרע.

ואני?

כתושה ומאושרת.