אני צריכה לקחת זמן שבועי קבוע לכתוב לנו. לכתוב לך, לכתוב לי, לכתוב אותנו.
רק ככה אני מצליחה להוציא את עצמי מעצמי ולהבין מה קורה בלי כל הרגשות הלא קשורים.
לנקות את הרעש הסטטי הזה שמלווה אותי, את הפחדים שאני משליכה לכל עבר לפעמים, לראות אותך ברור.
לראות כמה נועדנו אחד לשניה. להרגיש איך השקע הזה במרכז בית החזה שלך נוצר בדיוק בשביל הראש שלי.
להרגיש את החוסר של הידיים שלך והקור האיום ששורר מסביבי שאתה לא באיזור ולחשוב איך אני זאת שתמיד חם לה בדרך כלל.
אתה מחנך את הגוף שלי מחדש, מתכנת אותו לכלים שלך. יש רגעים שאני ממש רוצה לוותר, להשבר, 'רק הפעם', רק לרגע.
אבל רגע לאחר מכן אני מתאפסת ונאחזת בעובדה שאני עושה את זה בשבילך.
זה מה שיחזיק אותי דבקה במטרה לנצח. אתה.
עם בוא האביב תפסתי לי איזה וירוס נחמד,
אוטוטו אנחנו כבר בחו"ל יחד והופה, שפעת.
סאומו.
לקחתי את הכדורים שיש לי בבית, אחרי כמה ימים שהייתי 'מאושפזת' אצלך, ונסעתי לעבודה, עייפה אך... לא, לא מרוצה בעליל. זה מרחיק אותי ממך.
בעודי פותחת את החבילה של התרופה הצצתי בתאריך התפוגה וחשכו עיניי. פג תוקף.
סאומו.
יש לי עד חמש בבוקר עד שאראה שוב את הבית ואני מחוקה, משתעלת, כואבת ורק רוצה להיות במיטה איתך, שרגלינו סבוכות יחד והתה הטעים שהכנת לי מחמם אותי.
זו הייתה משמרת ארוכה בה לא יכולתי אפילו להכין לעצמי תה. הרגשתי שהריאות שלי נשרפות לי בתוך בית החזה.
בתום משמרת ארוכה עד מאוד הגעתי הביתה וה-פ-כ-ת-י את ארון התרופות לחפש תרופה דומה.
אין.
שיט.
אז פתאום מנורה נדלקה מעל ראשי ואצתי רצתי אל השקית שהשארת אצלי בבית לעיתות מצוקה (שאני מכריחה אותך להשאר אצלי למשל).
שם נמצא האוצר, התרופה החלופית.
לא יכולתי שלא לחשוב על זה שזה פשוט מדהים שגם שאתה לא איתי, אתה דואג לי.
גם שאתה לא איתי, אתה איתי.
השבוע מתוכנן כי אשהה יותר בביתי מאשר בביתך.
אני מראש כבר מתגעגעת אליך. כבר כעוסה וחסרת סבלנות לעולם. רוצה אותך.
האהבה שלך מורגשת גם שאתה ישן, אתה יודע? אתה לוקח אותי עמוק לתוכך מתוך שינה, איך אפשר שלא להשתגע ממך?
שאתה מחליק יד ארוכה ופשוט אוחז בפלח ישבני או כורך את ידך מסביב למותני ומצמיד אותי אליך, מדגיש את התנועה במחיצה של הזין שלך אל רכות הטוסיק שלי, מחרפן אותי.
ואני תמיד מציצה אחורה ורואה שאתה ישן, אתה ישן אבל אתה מדבר אלי.
איך שיש לי סיוטים אתה שם לי יד על המצח, מחליק אצבעות על שיערי וכמו בהינף שרביט קסמים, כל כולי נרגעת. גם לחלומות שלי אתה מגיע.
אם קודם רציתי לחזור הביתה כמה פעמים בשבוע היום אני רוצה לחזור אליך כל סוף יום.
אם קודם חיכיתי לחזור למיטה שלי המוכרת והאהובה, היום אני לא נרדמת בה, כי איך אפשר לישון ככה?
בלי הידיים שלך שאוחזות, מצמידות ומנכסות אותי מתוך שינה? איך אפשר?
אם קודם הרגשת כיסופים הביתה, היום הכל נותב כבר אל ידיך.
אני חושבת שהלב שלי עבר דירה.
