בכל מיצמוץ, בכל נשימה, אתה שם.
בכל רגע שאתה לא לידי, אתה עדיין כאן.
עזבת בבוקר לעבודה, איש עסוק שלי,
ואני מאז חולמת דמותך.
משחזרת רגעים מאמש בהם חפרת לתוך נשמתי,
דיברת אלי, לבסיס שלי, בשפה שאתם מבינים.
אני חושבת שאם מישהו יצלם אותי במצלמת פלא, ימצאו אותי מדיפה פרומונים בדמותך.
אתה כובש אותי כל יום מחדש,
כל יום עוד קצת. עמוק יותר, רחוק יותר.
ההתמכרות כבר מעמיקה, תסמיני הגמילה מופיעים ברגע שאתה חסר.
המיטה לא נוחה, הגוף מתפתל באי נוחות, השיעולים גוברים (סעמק השפעת הזו, כבר אמרתי??),
הכל עובד פחות טוב שאתה רחוק.
הכל פחות צבעוני, פחות טעים, פחות ריחני, פחות נכון.
אז אני עוצמת עיניים והנה אתה שוב כאן, גוהר מעלי ומטפטף עלי טינופת, מזיע לתוך הנקבוביות שלי.
אני ממלמלת לתוך האוזן שלך מילות אהבה, מילות של שייכות, מילות אהבה אמיתיות וכנות בקול קטן ומתנשף.
אתה מסובב, מקפל, הופך, כותש, שותה, שופך.
ממלא אותי בך כדי שאוכל לפחות להריח אותך שאתה רחוק.
ומה זה רחוק, באמת? הרי נסעת רק לעבודה.
אבל אני כמו נרקומנית שמחפשת את המנה שלה,
זקוקה לך מסביב לשעון, כל הזמן.
רוצה אותך בתוך מחזור הדם שלי כל זמן.
אז אני מתחננת שתמלא אותי, שתמשיך להזרים אותך לתוכי באופן שיטתי וקבוע
בלי לשים לב שאתה כבר עושה את זה כבר מעל שלושה חודשים כבר.
פלא שאני הנרקומנית הפרטית שלך?
פלא שאתה הסם היחודי לי?
אתה ממלא את ראשי בשמות חיבה שאתה ממציא לי as we go
וכל פעם שאתה אומר את אחד הכינויים הנפלאים שלך לי, בליבי אני מוסיפה מילה:
"שלך".
