אני שמה לב שחלים שינויים בחיי, בהרגלים שפעם היו לי צורך.
תוך כדי שיחה עם חבר התחוור לי כי אתה משנה את חיי לחיים שתמיד רציתי, מתחת לפני השטח.
אפילו בלי לנסות, פשוט כי אתה, אתה.
פעם הייתי צריכה לעשן בשביל להתמודד עם המציאות.
לעשן בשביל לא להרגיש, להיות נכונה לכל מי שלא נכון לי. לא להרגיש, לא להתרגש, להיות שקטה, להיות ברקע.
הייתי מעשנת כי לא יכולתי להתמודד עם המציאות, כי לא ידעתי איך להיות מי שאני לא.
אז עישנתי, כדי להיות אחרת.
עישנתי כדי להכיל את כל ה"לא". לא מאושרת, לא טוב לי, לא מצליח לי, אני שמנה, אני מכוערת, אני לא צריכה להיות שם.
לא, לא, לא ולא. תמיד הרגשתי "לא".
הצורך הזה לאט לאט מתמוסס מחיי. כבר לא צורך יום יומי אלא משהו שעושים פעם בשבוע, בחברותא ולא לבד כבר.
כבר לא בא לי כמו פעם, רק ההרגל נותר ואותו אני מנסה למגר לאט לאט.
פתאום אני מבינה שהנוכחות שלך בחיי גורמת לי לרצות להרגיש שוב. הכל.
פתאום אני מבינה שאני לא צריכה לברוח כבר.
אני יכולה לחוש הכל, לא לפספס את מה שקורה סביבי דרך מסך ערפל מעושן. מותר לי להרגיש עכשיו.
מותר לי להרעיש, להתבלט, להציק, לגעת, לנשנש.
מותר לי להתגרות, מותר לי ליזום. מותר לי לנשק ללא הפסקה.
מותר לי להיות מי שאני בכל זמן נתון. להיות בת אדם.
אתה לא מנסה לשנות את מי שאני, אתה מנסה להביא את מי שאני החוצה אל אור השמש.
אתה מצליח.
שמחת החיים שלי חזרה במלואה, האור בעיניים שלי זורח לו כל הזמן ולא רק שאני סאבית. לא רק שאני למטה, אבודה.
גם. לא רק. יש לי תכלית, מטרה, אהבה.
אתה מבין כמה משמעותי זה?
אני כן.
עכשיו אני אבודה מרצון בך ואין מאושרת ממני.
כמה ברור מאליו זה צריך להיות שאתה תאהב אותי כמו שאני,
כמה לא ברור מאליו זה.
אני אוהבת אותך, מלך שלי.
עכשיו ולעולם.
