המסע לנצחון.

15 שנים.
מי היה מאמין?
אני חושבת שאם היית חי גם היום היינו חברי נפש. קשורים לנצח. 
הקשר שהיה לנו היה אחר מכל מה שידעתי קודם. חיבור מיידי ועמוק.
מהסוג שהוא בית מהחיבוק הראשון שבו עטפת ידיים ארוכות מסביבי ומחצת אותי לתוך החזה שלך, השיערות שביצבצו מקולר החולצה הלבנה שלך דגדגו לי את האף.
אני זוכרת את החיבוק הזה, איך הריח שלך הציף אותי וידעתי שאין כמוך, בו ברגע. 
חיבוק מהסוג שהותיר אותי ריקה מהיום שנחטפת ונרצחת. חיבור ששבר אותי ביום שהלכת. 
אני לא יכולה לשחרר את זה, אולי אני גם קצת לא רוצה, את הרגע הזה שדיברנו בטלפון שניה לפני שסגרת את הנייד "פלפלת אני חייב לרוץ לסיור, אני מאחר בגללך, נו!"
קבענו להפגש שתחזור, כי בסופ"ש הקודם שהיית בבית לא הספקנו להפגש כמו שצריך, קפצת לרגע חטוף, היית עצוב.
 לא הספקנו לנסוע יחד לסיבוב הקבוע של יום שישי. הבטחת שתחזור בשבת בצהריים אבל זה לא הסתדר.
כך יצא שלא הספקתי לראות אותך שוב.
הספקתי רק לדבר איתך דקה לפני שהלכת אל מותך.
שנים תהיתי אם לספר, לשתף את העובדה שהייתי האחרונה ששוחחה איתך לפני שהלכת. לא רציתי לפגוע באף אחד, לא רציתי לדרוך על הכאב של המשפחה.
שנים תהיתי (ואתהה) איך חייך היו ממשיכים, איך זה היה לראות אותך מתחתן, איך זה היה להריח אותך כל החיים.
איך הילדים, שבטח היו לך עד עכשיו, היו ניראים?
עם פרצוף כמו שלך, בטח הייתי משאירה להם סימני נשיכה על הלחיים כל הזמן...
איך זה היה לעמוד ולראות אותך מתחתן, כי תכלס, אתה יודע שאתה היית חלום שמתגשם לאיזו ברת מזל. יהלום שכמותך.
הכרנו שהייתי בת 16, אתה קצת יותר.
שנה הבאה יעברו 16 שנים מאז שהלכת.
אני עדיין זוכרת את הצליל של הצחוק שלך.

פערת בכולנו חור שלעולם לא ימולא. מקומך בליבנו שמור לנצח. 

מתגעגעת כל יום.
אתה תמיד תהיה חסר.
כואבת את העדרותך היום, כמו אז.  

אבא שלך תיאר אותך הכי טוב. 
עוזי חיטמן ביצע זאת הכי טוב.

אוהבת.