יום.
עוד יום.
עוד יום עובר.
כל פעם התוכניות שלנו מתמסמסות מסיבה כזו או אחרת ואני מרגישה את זה גואה בי.
תסכול בלתי נשלט, התנתקות, התרחקות.
זה מדהים איך זה בוער בי ואיך זה משפיע עלי שהבעלות שלך מתרחקת ממני והחיים שלנו משתלטים על הכל.
יש המון על השולחן לאחרונה, המון שינויים, המון עשייה, המון המון המון תעסוקה.
מליון דברים שמתישים את הנפש והגוף ומשאירים אותנו מרוקנים בסוף היום.
אני מסתובבת בכלוב בחוסר עניין, קוראת בלוגים ואמביוולנטיות אופפת אותי.
מפרגנת ושמחה מצד אחד ובוערת מקנאות וחוסר מצד שני .
מבינה את המצב שלנו מצד אחד ומצד שני האש שבי שורפת אותי מבפנים.
משוועת לחבלים על עורי, לעורות מתנפצים על ישבני, ואותך. מתנשא מעלי.
סוף הסוף הגיע היום המיוחל, אתה שוכב על המיטה ואני זרוקה במאונך אליך בזמן שאתה נוגע, צובט, מושך, קורא לזונה שבי לבעבע. השמלה שלבשתי עד עכשיו היא רק בד מסביב לביטני, הכל חשוף לשעשועך.
אני מבעבעת מתחתיך, מתפתלת, נהנת מכל מגע אצבע, שפתיים ושיניים.
השעות נוקפות ואני מרגישה את הסכר נפתח ואותי זורמת החוצה, הגוף שלי רועד מהתרגשות ואפילו לא התחלת.
אתה מזמן אותה החוצה והיא תוקעת את הטפרים שלה בגופי ופוצעת את דרכה אליך.
השעות נוקפות והחום גוף שלי עולה ואתה... פתאום מתנמנם על איזה שנצ מאוחר.
אני משתגעת. הרגליים שלי דוחפות ונמרחות על סדין הרך, מתחרפנת, שוב מתמסמס, שוב העייפות מנצחת, שוב לא.
העוצמה שזה מכה בי משתקת אותי ושאתה מתעורר והולך להתקלח אני כבר שוקלת לשרוף את הבית.
תמות נפשי עם פלישתים.
שאתה כבר חוזר מהמקלחת מבושם וריחני אני כבר בעולם אחר, עטופה בתסכול, כעס מטורף שמטביע כל חלקה טובה בי.
לא רוצה יותר, מאסתי. מאסתי במציאות שמחרבנת לי על הצרכים, מאסתי בהכל, בי, בה, בכל הצורך הזה שמוציא אותי מדעתי.
אתה בודק אם אני ישנה ואני עוצמת עיניים ומסתגרת בתוך עצמי, כמו שמש קטנה אני בוערת- רק הפעם מתסכול בלתי נשלט.
אני קרבית. מאוד קרבית.
הזנזונת שלך בתוכי לעומת זאת, בועטת מבפנים ומנסה להכריח אותי למשוך אותי אליך חזרה.
מפוצלת.
אני מסתובבת על גבי מהפוזה המצונפת והמסוגרת שהייתי בה ואתה כבר מרים ראש ומבין שאני ערה. הדמעות שהזונה דוחפת מבפנים זולגות לי מהעיניים ומרטיבות את השיער שלי, מציירות על הצוואר שלי שבילים.
אני מתהפכת, על הבטן, על הגב, על הצד, כמו שוארמה מתבשלת. נוהמת את רגשותיי ואתה קורא אותי כמו ספר פתוח.
אתה מפשפש במגירת הציוד 'המיידי' שליד המיטה, אני שומעת את האזיקים, הקולר, הכל יוצא החוצה ומעמידה פני ישנה.
לא רוצה. עקשנית וילדותית אני זורקת את הכלים ולא משחקים.
אני לא יודעת אם חייכת לעצמך או לא במהלך כל זה אבל שבאת לשים את הקולר עלי פתחתי בלחימה עיקשת.
לא רוצה ולא רוצה.
אני נלחמת בך בעקשנות יתרה, לא נותנת לך לענוד לי את האזיקים, לא נותנת לך לענוד לי את הקולר, משתוללת כמו חיה פצועה מתחתיך.
זה מצחיק אותי עכשיו שאני מסתכלת על זה במבט לאחור, הרי אין סיכוי ולו הקטן שאצליח לנצח.
אבל אני נלחמת במלחמה אבודה מראש, סוגרת רגליים, מכנסת ידיים, לא נותנת.
אתה מתיישב על התחת שלי ואני כבר לא יכולה לזוז, הידיים שלי עפות לכל עבר, הציפורניים שורטות אותך, השיער נדבק לזיעה על פניי, מלחמת גרילה.
הלחימה נגמרה קצת אחרי ששמעתי את זה.
צליל לא מוכר אך מוכר.
איזולירבנד מון אמור.
אתה מלפף אותו מעל קרסולי הצמודים, סביב סביב, מצמיד את בסיס הרגליים העקשניות שלי ואז מתפנה לידיים. הידיים, זו כבר מלחמה אחרת, יש לי יותר אופציות שנעלמות שאתה מישר את ידי אחורה אלוהים-יודע-איך וסוגר את האזיקים עליהן. אני נלחמת בעצמי שלא לחלץ את הידיים שלי החוצה. זרוקה, אזוקה ומודבקת על המיטה, רוצה לברוח אבל לא יכולה. גם לא ממש רוצה לברוח. אבל כן. אבל בעיקר לא.
מזל שהאזיקים גדולים, אה? גם משם אני מתחמקת, הפעם בלי רצון, הידיים שלי קטנות ומחליקות החוצה והאצבעות שלי אוחזות באזיק בייאוש, שלא יפול. בשלב הזה הגוף שלי כבר מותש מהלחימה העיקשת בך ושאתה מורה לי בקול נמוך שכזה להצמיד את הידיים אני מתחננת שתעשה את זה מקדימה. הכתפיים שלי מרגישות שבורות.
חנון ורחום שאתה, אתה מסכים והאיזולירבנד מוצא את פרקי ידיי מלופף בעקשנות יתרה מסביב עד שנוצרת שכבה עבה ששומרת אותי ואת הציפורניים שלי במקום.
אתה לוקח את הזמן ומכאיב לי. אני עפה, מתקפלת, מיבבת, צורחת לתוך הגאג שממלא את פי, מריירת בכיף שלי.
הגוף שלי עייף, הזונה שבי כבר על פני השטח, הלחימה שבי נוזלת שאתה מצמיד את הפנים שלי לזין הנהדר שלך ומורח את הפה העקשן שלי עליך. הגאג שהצלחת להשחיל לתוכי איכשהו מרייר אותי עליו ואני רואה את השלולית שנוצרה לרוחב הזין שלך וזה גומר אותי. הנשימה הכועסת שלי מלטפת את הזין שלך ולאט לאט מאטה והופכת עמוקה יותר שאני שואפת אותך לתוכי, הריח הממכר הזה שלך שוטף אותי ואני מאבדת פוקוס ורק מתמרחת בעזרתך ונמסה.
שאתה מוריד את הגאג והפה הרטוב שלי פוגש בקצה הזין שלך המפגרת שאני עוד מנסה עדיין להלחם על שארית כבודה, אך כבודה כבר מזמן לא שם ואני פותחת פה שאתה חודר לתוך הפה שלי, טובל בו, מורח אותי בך, מחזיר את כל ההתמכרויות שלי בשניות, מזיין לי את הגרון כמו שאנחנו אוהבים, בלי יותר מדי גינונים. אתה נשכב אחורה וזורק ראש לאחור, גונח בכיף שלך בזמן שאתה עושה בגרון שלי כאוות נפשך, הגניחות שלך עושות לי רטוב. כל כך רטוב. אני מרגישה את כל הנוזלים בין היריכיים הצמודות שלי ופותחת ברכיים כדי לתפוס קצת יותר יציבות.
מקופלת קטן קטן, יש לי רק פה וכתף תומכת ליציבות שאתה טוחן לי את הגרון. אוך. איך הזין שלך פתאום מתרחב ומתארך אפילו יותר, זה מדהים אותי כל פעם מחדש.
מלמעלה אתה זורק לי משפטים שמקוממים אותי מבפנים ומרחיבים לי את הגרון להכיל אותך יותר.
הקולות שאתה מוציא ממך והרוחב שהגרון שלי מקבל מעידים על הגעגוע העצום. אתה מרגיש?
אני יודעת שאתה מרגיש, אני שומעת את זה בקולך, אני מרגישה את זה בבשרך.
אני לא יודעת כמה זמן טחנת לי את הגרון, לזמן אין משמעות שהזין שלך חופר בי משמעות. שאתה שולף את עצמך מהגרון שלי הזין שלך כבר עטוף בשכבה עבה להפליא של ריר אוהב, מהסנטר שלי מתדלדלים להם חוטים של חשק מטורף ושאתה מתמקם מאחורי ומסדר אותי לצרכיך, אני כבר גונחת. עוד לפני שהזין שלך אפילו משתשפף לי על הכניסה אני גונחת.
הכניסה הייתה צפופה, יותר מתמיד אפילו. הכאב גורם לי לשטף נוזלים אפילו יותר משובח ואתה אוחז בבשרי ומתחיל לטחון את דרכך אל האושר. אני עוצמת עיניים ומתמסרת לרגע, מיקמת אותי בצורה מושלמת ויציבה שלא אזוז אפילו מילימטר, כפותה ומזויינת. חור לשירותך. אתה משתמש, לא מפספס סנטימטר, מאכיל אותי בכל האושר שהפה שלי הרעיף עליך קודם, טוחן בכיף שלך.
בכיף שלנו.
אני לא זוכרת אי פעם שהגוף שלי הרגיש כך מסביבך, אני חושבת שהחורים שלי כבר עוצבו בדמותך. כל תזוזה מעיפה אותי, קולי קורא לעוד, גופי נצמד אליך מפנים וכל כולי מרוכזת בהנאה שלך. מתכווצת עליך ללא שליטה, מנסה לזמן את הזרע האהוב הזה לתוכי, לקבל מנה, הכל בשביל המנה. כמו נרקומנית אני עפה שאני מרגישה את זה בא, שאתה מתחיל לשפוך לתוכי כמויות של התמצית האהובה הזו, אני מרגישה את זה, איך הגוף שלי משווע אליך, איך הביצים שלך מתכווצות שאתה יורה אותך לתוכי ואני רוצה לבכות מאושר.
...
...
שאתה מחליק את הזין שלך מתוכי אני מרגישה אותו עדיין פועם שהוא נופל בכבדות על כפות הרגליים שלי שמקופלות צמודות בדיוק מתחת לחורים הנוטפים שלי. נפוח ופועם אתה יוצא ממני ואני ברקיע אחר, עולם אחר, עולם שבו הייתי רוצה לחיות ככה, בדיוק ככה, שאתה נכנס ויוצא ממני בכל רגע נתון, עולם שבו לא צריך להפסיק, לא צריך לעצור, לא צריך לנהל חיים או ללכת לעבודה, הגוף תמיד מחזיק מעמד ולא נפצע, לא נקרע, לא צריך זמן להחלים.
עולם שכולו אתה ואני... מתחתיך.
